"יש משהו מתיש בלעשות סרטים אלימים"

כמעט בגיל 70, הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר מנסה להמציא את עצמו מחדש. לראיה - סרטו התשיעי במספר, הקומדיה הרומנטית "פריז, הרובע ה־13", שיצאה לאקרנים בסוף השבוע, לא דומה כמעט בדבר לסרטים המסעירים, הקשוחים ומלאי האלימות (כמו "נביא", "חלודה ועצם" ו"דיפאן") שהביאו לו תהילה בינלאומית ומקום קבוע בפסטיבלי הקולנוע הגדולים.

"אפשר לומר שזו הקומדיה הרומנטית הראשונה שלי", אומר אודיאר בחיוך שובבי בראיון בזום. "כבר זמן רב אני רוצה לבדוק כיצד אנשים צעירים אוהבים ומתקשרים ביניהם. עניין אותי לדבר על תשוקה בעידן אפליקציות הדייטינג, והיה נראה לי שיש כאן חומרים טובים לקומדיה.

"אני זוכר שכשהייתי צעיר, החינוך המיני והרגשי שלי הגיע מהסרט 'הלילה שלי אצל מוד', של אריק רוהמר. זה היה המדריך שלי. משם למדתי איך לדבר על אהבה. אבל זה בדיוק היה כל העניין: רק דיברנו. היום הכל שונה. היום הכל ישיר ומיידי, ונעשה דרך מסכים ובאמצעות טכנולוגיה".

"פריז, הרובע ה־13", שמצולם בשחור־לבן מסוגנן ומפעים, מבוסס על כמה סיפורים קצרים של אמן הקומיקס האמריקני אדריאן טומינה, ובמרכזו שתי נשים (נעמי מרלן ולוסי ז'אנג) וגבר אחד (מקיטה סמבה) שמחפשים את עתידם המקצועי, הרומנטי והמיני בעיר הכאוטית ומלאת הגיוון. את התסריט כתבו יחד עם אודיאר נציגות הדור הצעיר יותר, הבמאיות הצרפתיות לאה מיסיו וסלין סיאמה ("דיוקן של נערה עולה באש").

"היה לי מאוד מעניין לעבוד עם סלין ועם לאה", אומר אודיאר, "כי נוסף על היותן תסריטאיות מוכשרות, שתיהן גם במאיות. כתבנו כמה וכמה טיוטות יחד. אפשר לומר שהעבודה איתן היתה פחות פואטית ויותר פרגמטית.

"למעשה", הוא ממשיך, "גם החלטתי לצלם את הסרט בשחור־לבן מסיבות פרגמטיות. צילמתי הרבה בפריז במהלך השנים, ואני מכיר אותה היטב. הייתי צריך לתפוס מרחק ממנה. לראות אותה בצורה חדשה. הצילום בשחור־לבן מנתק את הסרט מממד הזמן, וממקם אותו גם בעבר וגם בעתיד. הרעיון היה להראות שהרובע ה־13 הוא לא פריז. הכל יכול לקרות ברובע הזה. זה כמו ממד מקביל".

ניתן לומר שהסרט הזה הוא ההפך המוחלט מסרטך הקודם, המערבון "האחים סיסטרז". זו היתההחלטה מודעת מבחינתך?

"בהחלט. 'האחים סיסטרז' היה פרויקט מאוד כבד. זה גם היה הפרויקט הראשון בקריירה שלי שפשוט נפל לחיקי. השחקן ג'ון סי. ריילי פשוט פנה אלי והציע לי את הג'וב. אבל כן, פרנסואה טריפו אמר פעם ש'בכל פעם שעושים סרט, זו בעצם תגובת נגד לסרט הקודם שעשית'. אז ככה יצא שהפעם אין כוכבים הוליוודיים, ואין נופים, ואין סוסים, ואין גברים, ואין אלימות. זה לגמרי הצד השני של המטבע".

הסרטים שלך נוטים להסתיים בפרצים מחרידים של אלימות. הרגשת שמשהו חסר הפעם?

"דווקא הייתי מאוד מודע לעניין הזה, והרגשתי אותו היטב במהלך העבודה על הסרט. בעיקר חשתי הקלה גדולה. כשאתה עושה קומדיה, אתה במצב צבירה אחר. כשאתה עושה סרט אלים, אתה כל הזמן מצוי במתח וכל השרירים שלך כואבים. אני לא אומר שלא אחזור לאלימות בהמשך הדרך, אבל בהחלט יש בזה משהו מאוד מעייף. אלימות היא עסק מתיש".