"הכרוניקה הצרפתית": משעשע וחביב, אבל בעיקר לחובבי הבמאי הזה

סרטו החדש של ווס אנדרסון מזכיר מאוד את סרטיו הקודמים, בהם "משפחת טננבאום" ו"מלון גרנד בודשפט", אבל הפעם זה הסגנון הרגיל שלו על סטרואידים

מתוך "הכרוניקה הצרפתית"

"הכרוניקה הצרפתית" של התסריטאי־במאי ווס אנדרסון הוא סרט עתיר כוכבים ואינפורמציה, המורכב משלושה סיפורים פרנקופיליים ונוסטלגיים שמתרחשים בעיר צרפתית בשם אנווי (Ennui), ושמוצגים כאילו הופיעו במקור בין עמודיו של מגזין גבה מצח בסגנון ה"ניו יורקר".

אם עד כה לא התחברתם לסרטיו של אנדרסון (שכוללים יצירות מופת כמו "משפחת טננבאום", "מר שועל המהולל", "מלון גרנד בודפשט" ועוד), עדיף שתחסכו לעצמכם את העצבים ופשוט תבחרו לצפות במשהו אחר. לעומת זאת, אם אתם מחבבים את סגנונו הקופצני וההיפסטרי של הבמאי הטקסני האקסצנטרי, לא מן הנמנע שתמצאו ממה ליהנות גם כאן. שכן "הכרוניקה הצרפתית" הוא ווס אנדרסון על סטרואידים (וללא אנשים שאומרים לו בעדינות "ווס, בחייאת, אולי תרגיע טיפה?").

הסיפור הראשון מבין השלושה - והמוצלח מכולם - מגולל מעשייה אמנותית פרועה, מצחיקה ומבריקה על אודות רוצח יהודי מקסיקני בשם מוזס רוזנטלר (בניסיו דל טורו המצוין) שהופך לצייר מפורסם בעודו מרצה מאסר עולם. בסיפור הזה התוצאה אינה נופלת מהדברים הטובים ביותר שאנדרסון עשה במהלך הקריירה שלו. לאה סדו ("לא זמן למות") מככבת לצד דל טורו כסוהרת שמשמשת לו מוזה; אדריאן ברודי מופיע כסוחר האמנות שמגלה את רוזנטלר; ואילו טילדה סווינטון היא המומחית המפונפנת לאמנות שמספרת־כותבת את הסיפור. פשוט וואו.

למרבה הצער, על אף פעלתנותם הבלתי נלאית, הסיפורים הבאים מתאפיינים בטרחנות מסוימת ומתקשים מאוד לשחזר את ההישג המסחרר של הסיפור הראשון. שניהם אמנם מתקדמים בקצב רצחני וגדושים בכל הטריקים והשטיקים שהמעריצים של אנדרסון מכירים ואוהבים, אך בניגוד לסיפור הפותח, הם חסרי מיקוד ממשי או פואנטה ברורה, וקשה לומר שהם מובילים למקום מעניין או מתגמל במיוחד.

באחד, טימותי שאלאמה (בהופעה חלשה יחסית) מגלם מנהיג סטודנטים שמנהל רומן קצרצר עם עיתונאית חמורת סבר (פרנסס מקדורמנד) שמסקרת את המהפכה הלא ברורה שהוא מוביל. בשני, אחד הכותבים במגזין (ג'פרי רייט) נזכר בסיפור מסורבל שכתב על אודות שף משטרתי אגדי.

"הכרוניקה הצרפתית" אולי לא ייזכר כאחד מרגעיו הגדולים של אנדרסון, אך חלקו הראשון בהחלט מצדיק את הצפייה בו, והמשכו מכיל כל כך הרבה יצירתיות, הסחות דעת חינניות והופעות אורח משעשעות של חברים קבועים בלהקת השחקנים של אנדרסון (כמו ביל מארי, אדוארד נורטון, סירשה רונן ועוד), שסביר להניח שזה לא מאוד יפריע לכם. חוויה חביבה בסך הכל (גם אם לא אחידה ברמתה).

ציון: 7

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר