בדיחה לא מצחיקה: "האלמנה השחורה" מאכזבת

סקרלט ג'והנסון מגלמת את נטשה רומנוף/האלמנה השחורה כבר 11 שנה. אבל רק עכשיו, שנתיים אחרי שהדמות שלה הקריבה את עצמה באופן הרואי ואצילי באחת מנקודות השיא הרבות של "הנוקמים: סוף המשחק", ושלוש שנים אחרי ש"קפטן מארוול" גנב לה את הבכורה והיה לסרט גיבורי העל הנשי הראשון של מארוול, היא סוף סוף מקבלת סרט משל עצמה. למה בעצם?

חלק מהעיכוב נבע מהקורונה, כמובן. סרט הסולו המצופה של ג'והנסון סיים להצטלם מעט לפני פרוץ המגיפה, ותאריך היציאה שלו הספיק להידחות שלוש פעמים בטרם הפך לעובדה מוגמרת. אבל נדמה שהסיבה העיקרית שג'והנסון ומעריציה הרבים נאלצו להמתין כל כך הרבה זמן לבואו של הסרט הנ"ל מלכתחילה היא שלמארוול פשוט לא היה שום מושג מה לעשות עם הדמות הפרובוקטיבית שלה. יתומה שטופת מוח, רוצחת אכזרית, פתיינית סקסית. איך משווקים את זה לילדות?

החדשות המבאסות הן שגם עכשיו, כשבמארוול סוף סוף החליטו לאזור אומץ וללכת על זה (שנתיים אחרי שהדמות מתה, להזכירכם), הם לא באמת הולכים על זה. לפחות לא עד הסוף.

בתור התחלה, ג'והנסון מוקפת בשלל כוכבי משנה גונבי פוקוס שלא מאפשרים לה לקחת שליטה על הסרט של עצמה. בתור המשך, הטון מקפיד לנוע מקצה לקצה בפראות, מה שמקשה להתייחס לדברים שמתרחשים על המסך ברצינות. כאילו מישהו החליט שכל "רגע רציני" (ויש כאן כמה רגעים די אפלים, למען האמת) צריך להיות מלווה בפאנץ' ליין מטופש וסמי שנון, מהסוג שהפך לסימן ההיכר של מארוול.

ההתחלה דווקא אפקטיבית לאללה. סצנת פלאשבק ארוכה לוקחת אותנו לאוהיו, 1995, ומציגה לנו את נטשה הצעירה שמתגוררת עם הוריה (דיוויד הר בור ורייצ'ל וויז) ואחותה הקטנה, ונהנית מילדות אמריקנית די מושלמת. אלא שאז מתברר שהוריה הם סוכנים רוסים שתולים (א-לה "האמריקנים") ושאחותה בכלל אינה אחותה. מפה לשם, נטשה ההמומה מופרדת ממשפחתה באכזריות ומוכנסת אל תוך תוכנית צבאית סודית שתהפוך אותה למתנקשת סובייטית ממושמעת. יחסית לעולם הקומיקס הקליל של מארוול, מדובר בסצנות לא פשוטות. למרבה האכזבה, שום דבר אחר בסרט לא מתקרב אליהן מבחינת אינטנסיביות ודרמה.

קופצים קדימה 20 שנה, ונטשה היא כבר אישה בוגרת וחברה בסופר גרופ הסופר גיבורי "הנוקמים". מכיוון שאירועי הסרט הנוכחי מתרחשים מייד אחרי אירועי "קפטן אמריקה 3: מלחמת האזרחים", היא שרויה בעיצומו של מסע הימלטות מפני רשויות החוק. אבל הכל משתנה כש"אחותה", שמגולמת כעת בידי פלורנס פיו ("נשים קט נות"), קופצת לביקור ומספרת לה שהתוכנית הצבאית הסודית שהרסה להן את החיים - עדיין קיימת. לאחר שהן הולכות קצת מכות, נטשה מסכימה לחבור אליה כדי לשים לזה סוף.

"האלמנה השחורה" שואב את השראתו מסרטי ג'ייסון בורן ומסרטי "משימה בלתי אפשרית" ושולח את ג'והנסון ופיו למסע חובק עולם, שכולל שורה ארוכה של מרדפים ואינספור סצנות אקשן. בשלב מסוים, האחיות מבינות שהן צריכות לגייס גם את ה"הורים" שלהן למשימה, והמפגש המחודש עימם מוליד דינמיקה של סיטקום סובייטי עתיר סטריאוטיפים (כולם, חוץ מג'והנסון, שותים וודקה ומדברים במבטא רוסי כבד). לא צחקתי.

סצנות הפעולה, מצידן, אינן מציעות נחמה רבה. קייט שורטלנד, הבמאית, מתקשה לשמור על סדר ועל קצב, ולעיתים קרובות העריכה גורמת לדיסאוריינטציה ואינה מאפשרת להבין מי נלחם נגד מי, ומה נמצא איפה. כך או כך, מובן שבקושי יש כאן דם או אלימות גרפית (סרט ילדים, בכל זאת), ומובן שהכל מתנקז למערכה שלישית רועשת, שכל כולה אפקטים ממוחשבים ודברים ענקיים שמתפוצצים בשמיים. כצפוי, הסצנה שאחרי הקרדיטים מבהירה שמה שצפינו בו כרגע בעיקר נועד כדי להניח את היסודות לפרק הבא בסאגה (כלומר, לסדרה חדשה שתשודר בעתיד הלא רחוק בדיסני פלוס). לאלמנה השחורה (ולסקרלט ג'והנסון) הגיע יותר.

ציון: 6