"הלבוש הכי ישראלי לנצח יהיה מדי צה"ל"

לבוש בישראל, תגרוס הסברה ההיסטורית־חברתית הרווחת, הוא כמעט נון־פקטור במציאות המקומית.

שילוב בלתי אפשרי בין מיליטריזם מובנה, תנאי אקלים לא אידיאליים ואתוס הישרדותי בעיקרו הפכו את אלמנט הכסות לכמעט משני בחברה הישראלית, פריבילגיה השמורה לחברות מתוקנות ונטולות איום תמידי מעל ראשן. או במילים אחרות  - צבעים עזים? צעיף קיץ? א־סימטריה עיצובית? עזוב אותנו, תן לנו צבעי הסוואה ובד נוח מספיק כדי לרוץ בקלילות אל עבר המחסה הקרוב.

אבל ישראל כמדינה מאותגרת גרדרובית היא תפיסה מיושנת, אולי אפילו שגויה מיסודה - גורסת נילי קלמר, אשת קולנוע, מלבישה וחובבת אופנה, שעומדת מאחורי סדרת ההרצאות והקרנות הסרטים החדשה בסינמטק תל אביב, "המלבישה" (18 בנובמבר עד 30 בדצמבר). במסגרתן מזמינה קלמר את קהלה לבחון את הדרך שבה לבוש בקולנוע המקומי שיקף את רוח התקופה הישראלית, ובה בעת גם עיצב את האופן שבו ישראלים וישראליות ראו את עצמם.

תלבושות אייקוניות

"יש תלבושות אייקוניות גם בקולנוע הישראלי, פשוט צריך להפנות אליהן את המבט", אומרת קלמר. "בסינמטק תל אביב יש סדרה אחרת חדשה, בשם 'איך לקרוא קולנוע', שנותנת דגשים לצפייה בסרטים ולדברים שצריך לשים לב אליהם. אני עושה אותו הדבר עם הלבשה, ופשוט מסיטה את תשומת הלב של הצופה אל האופן שבו יוצרים בוחרים להלביש את הדמויות".

יש סרט מסוים בקולנוע הישראלי שאת יכולה לתת אותו כדוגמה לאופן שבו לבוש מסייע נרטיבית?

"'ביקור התזמורת', למשל. אני חושבת שהתלבושות שעוצבו עבור התזמורת המצרית בסרט הזה הן אחת הסיבות להצלחה הפנומנלית שלו. מעצב התלבושות דורון אשכנזי עיצב חליפות חד־פעמיות בגון תכלת נורא מסוים, ואני חושבת שהדימוי הזה, של אנשי התזמורת על רקע המדבר עם החליפות הספציפיות שלהם, הוא אימאג' אייקוני שאי אפשר להתעלם ממנו.

"לראות את החבורה הזו בפוסטר של הסרט, בכל גרסה שלו - ישראלית או בינלאומית - מייד הופך את הסרט לחד־פעמי. במסגרת התחקיר על 'ביקור התזמורת' קראתי ראיונות עם אשכנזי שאמר שבעולם היללו את הסרט והתייחסו למשחק ולבימוי, אבל כמעט אף אחד לא התייחס לאלמנט ההלבשה שלו. אז אני קצת תובעת פה את עלבונו, מפני שאני באמת חושבת שהחליפות האלה הפכו את הסרט למה שהוא כיום".

ההרצאה הראשונה בסדרה, שהתקיימה בשבוע שעבר, עסקה באתוס "הישראלי החדש" ועשתה זאת באמצעות התמקדות ב"הוא הלך בשדות" (1967), העיבוד הקולנועי של יוסף מילוא לספרו המכונן של משה שמיר - על כובע הטמבל, מכנסיו הקצרים וסנדליו התנ"כיים של כוכב הסרט, אסי דיין - התגלמות היהודי החדש, שהיווה אנטיתזה לזה הגלותי, החלש והמעונב.

ההרצאות הבאות תתמקדנה בסרטים כמו "קזבלן", "בר 51" של עמוס גוטמן והדוקו "ז'ה טם רונית אלקבץ", ובהן תבחן נילי בין היתר את האופן שבו סרטי הבורקס השתמשו בבגדים לצורך שימוש בסטריאוטיפים, וכיצד לבוש מיליטריסטי בקולנוע הישראלי המאוחר יותר גם שימש להצגת פגיעות ומגוחכות.

"בסרט כמו 'קזבלן' זה מאוד מעניין להתייחס למה שיהורם גאון לובש", היא מסבירה. "כשאתה חושב על הסרט ישר קופצת לך לראש חליפת הדנים. זה טוטאל לוק שכולל מכנסי ג'ינס צמודים, חולצת ג'ינס, ז'קט ג'ינס וכובע קסקט. זה לוק חד־פעמי, וקזבלן גם מאוד מובחן שם מכל הדמויות.

"הוא מאוד בולט על רקע ישראליות אפרפרה כזו, יחד עם חזה חשוף ושרשרת מגן דוד. הוא ממש לבוש כמו חבורות הרחוב מ'סיפור הפרברים'. הקסקט שלו הוא גם מין סמל ליהדות מסורתית".

הלוק של צ'רלי

יש כאן שאלת ביצה ותרנגולת. האם הקולנוע מעצב סטריאוטיפ או משמר אותו?

"אני יכולה לצטט לך משהו שאני הולכת להגיד בהרצאה לגבי הלבוש של הגבר, וזה נכון לגבי סרטי בורקס: 'חוקרים מצביעים על כך שעיצוב הלבוש של הגיבור המזרחי, כלומר גופייה וחזה חשוף, מצד אחד מקבע סטריאוטיפים של עממיות וחוסר ריסון, אבל אותו לבוש יכול להציג את המזרחי גם כגבר חזק, מחוספס, כריזמטי ואותנטי. זכר האלפא של הקולנוע הישראלי דווקא מול האשכנזי החיוור והמעונב שבחליפה'".

לאורך השנים הקולנוע הציג שינוי או התפתחות בתפיסת הגבריות הישראלית?

"בגלל שהקולנוע הישראלי עוסק כל כך הרבה בחיילים, בצבא ובמלחמות, הלבוש הכי ישראלי בעיניי לנצח יהיה מדי צה"ל, יותר מכל דבר אחר.

"אבל אם הייתי צריכה לבחור לאוסף שלי פריט לבוש אחד, זה כנראה היה משהו מ'צ'רלי וחצי'. יש סצנה שבה צ'רלי וגילה מגיעים למועדון גולף, הכל מרגיש בה כמו קרקס, והם חובשים כובעי טרילבי (מגבעת נמוכה) שכתוב עליהם 'גולף קיסריה'. זה כובע אייקוני".