"אהבה אפשרית" - סרטו החדש של הבמאי הדרום קוריאני לי צ'אנג-דונג ("בערה"), שעלה בסוף השבוע האחרון בנטפליקס - הוא ללא ספק אחד הסרטים המהוללים והמדוברים של השנה. הוא קטף פרס יוקרתי בפסטיבל ונציה, המבקרים מרעיפים עליו שבחים רציניים ביותר, ונראה שגם מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר לא תפתיע אף אחד.
בתוך כך, ממש לא מדובר בסרט שקל לצלוח אותו. הוא איטי מאוד. הוא כבד מאוד. הוא נמשך כמעט שלוש שעות. כמעט ואין בו שיאים דרמטיים. האם המאמץ שהוא דורש מהצופים מצדיק את עצמו בסופו של דבר? אני לא לגמרי בטוח שהתשובה חיובית, לצערי.
בדומה ל"פרזיטים" ו"אין ברירה אחרת", שני להיטים דרום קוריאניים עטורי פרסים מהשנים האחרונות, גם "אהבה אפשרית" עוסק באבטלה, בעוני, בפערים מעמדיים ובשינויים הדרמטיים שעוברים על עולם התעסוקה. אך בניגוד אליהם, סרטו של לי אינו משתמש בהומור או בסאטירה כדי לעשות זאת. הגישה שלו הרבה יותר ריאליסטית והרבה יותר ספרותית, והיא גם מצריכה הרבה יותר סבלנות. אני מודה ששלי אזלה בשלב מסוים.
במרכז הסיפור אנו מוצאים את הו-סוק (סול קיונג-גו), עובד מפעל שפוטר במסגרת קיצוץ מקיף ואכזרי שהסתיים בעימותים אלימים עם המשטרה. על אף שעברו כמה שנים מאז שהפך למובטל, הו-סוק מתקשה להתאושש ולהמשיך בחייו. יש לו בעיית שתייה קשה, הוא מסרב ללכת לטיפול ולדבר על בעיותיו, והדיכאון שלו רק מוסיף להעמיק. כמובן שאשתו, מי-אוק (ג'ון דו-יון) ובנו הצעיר סובלים מכך מאוד.
העניינים מקבלים תפנית לא צפויה לאחר מפגש מקרי בין מי-אוק לבין יה-ג'י (צ'ו יו-ג'ונג), במאית תיעודית שמבקשת לעשות סרט על עובדי המפעל שפוטרו. כמו מי-אוק, גם יה-ג'י לא באה ממשפחה אמידה, אך בניגוד אליה, היא נישאה לבן זוג עשיר ותומך שמאפשר לה להקדיש את חייה ליצירה.
השתיים מתיידדות במהירות, ו-מי-אוק אף יושבת מול מצלמתה של חברתה החדשה ומתחילה לשתף אותה במה שעבר על משפחתה בשנים האחרונות. אבל מתחת לכוונתיה הטובות לכאורה, יה-ג'י גם מתבררת כטיפוס מניפולטיבי ומחושב, ונראה שהיא בעצם משתמשת במי-אוק כדי להתקרב ל-הו-סוק, וכדי לשכנע אותו לקחת חלק בסרט שלה.
על כל פנים, המפגש בין שני הזוגות הנשואים מתחיל לטלטל את העניינים ולהוציא את הדמויות מאיזון. מי-אוק, למשל, מתקשה שלא לקנא בבגדים ובתיקים היקרים של יה-ג'י, וגם בעלה העשיר והחתיך של חברתה – שמזכיר לה את סטיב ג'ובס – הופך עבורה לסוג של פנטזיה שאינה ניתנת למימוש.
הו-סוק, מצדו, ממשיך להסתגר ולהתנגד לנוכחותה של המצלמה. אך אט אט מתחילים להתגלות סדקים בשריונו. וכך, כאשר יה-ג'י מזמינה את משפחתו של הו-סוק לסוף שבוע מפנק בבית הקיט היוקרתי שלהם, שכולל חוף ים פרטי, הם מחליטים להיענות. האם הו-סוק ימצא שם את הכוחות לספר סוף סוף את סיפורו?
יש ב"אהבה אפשרית" לא מעט רגעים קולנועיים יפים, וגם התובנות שלו מעוררות מחשבה ברובן. אבל לא מצאתי בו שום דבר חדש, ה"הפתעות" שלו צפויות למדי, ואם לדבר בכנות, השעתיים הראשונות שלו בעיקר התישו אותי וגרמו לי להיאנח בכל פעם שבדקתי לראות עוד כמה זמן נשאר עד לסיום.
המצב אמנם משתפר מעט לאחר שהו-סוק מתחיל לשתף פעולה ולהיפתח בפני המצלמה. אבל גם אז, הסרט לא באמת מתעורר לחיים, ולא באמת מצליח להפעיל את הצופים מבחינה רגשית. יותר מזאת, גם השורה התחתונה שלו פשטנית ולא מאוד מרשימה, בלשון המעטה. ואני אנסה להסביר מדוע.
בעוד שסרטו הקודם של לי צ'אנג-דונג התבסס על סיפור של הרוקי מורקמי (שמצדו שאב השראה מוויליאם פוקנר), הדימוי המרכזי של הסרט החדש לקוח דווקא מרומן הנעורים הקלאסי "נערי הכרך", של הסופרת ס"א הינטון.
גם שם וגם כאן הירח שתלוי מעל כולנו הוא זה שממחיש את הפער הבלתי ניתן לגישור בין העשירים לעניים. נחמד והכל. אבל האם אתם רוצים להגיד לי שבשביל זה ישבתי עכשיו בסבלנות במשך כמעט שלוש שעות? כדי שהסרט ימחזר את השורה התחתונה של ספר שקראתי בתור ילד, ויגיש לי את זה כאילו שמדובר במשהו מדהים ועמוק ומשנה חיים שהוא חשב עליו הרגע? כנראה שכן.
לסיכום, אפשר לראות את "אהבה אפשרית". אבל לא מוכרחים. ובכל מקרה, ציפיתי ממנו לקצת יותר. אין דבר. ככה לומדים.
"אהבה אפשרית", דרום קוריאה 2026
ציון: 3 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו