צפיתי ב80 הדקות של "נז"א" כדי שלא תצטרכו: כך נראית אג'נדה חד צדדית ומקוממת

80 דקות. זהו האורך של הסרט התיעודי המדובר "נז"א", של הבמאים זוכי האוסקר יובל אברהם ורחל שור ("אין ארץ אחרת"). ב־80 דקות אי אפשר לעסוק ברצינות ובאופן מעמיק במלחמה בין ישראל לבין חמאס, או במותם של המוני אזרחים בעזה במלחמה. ב־80 דקות אי אפשר להציג מורכבות. ב־80 דקות אי אפשר להציג קולות שונים. ב־80 דקות אי אפשר באמת לקיים דיון רציני.

אבל אתם יודעים מה? זה בסדר. כי אברהם ושור לא באמת מבקשים לעשות אף אחד מהדברים האלה. מורכבות ודיון רציני הם לא הדברים שאותם הם מחפשים. לסרט המתריס שלהם יש אמירה אחת, מאוד ברורה, שאיתה הם ככל הנראה הגיעו מהבית, ושאותה הם מקדמים באופן עקבי לכל אורכו של "נז"א". והאמירה היא כזאת: מדינת ישראל מבצעת רצח עם שיטתי באוכלוסייה הפלסטינית בעזה, והיא עושה זאת באדישות מזעזעת ובהסכמתם המלאה של מרבית אזרחי המדינה.

אברהם ושור גם מביאים "הוכחות", כמובן. בכל זאת, הם עיתונאים, לא? מרואיין אחד, מתוך 24 החיילים ואנשי המילואים האנונימיים שניאותו לדבר למצלמתם, נשאל אם לדעתו מדינת ישראל מבצעת רצח עם, והוא עונה "כן". מה אמרו 20 ומשהו המרואיינים האחרים כשנשאלו את השאלה הזאת? לא משנה. התשובה של המרואיין האחד שכלולה בסרט מספיקה כדי לתמוך במסר. כאמור, בסרט שנמשך 80 דקות אין זמן לריבוי קולות. בטח לא לכאלה שאינם מחזקים את האג'נדה.

וזוהי הבעיה העיקרית של "נז"א" (ראשי התיבות הצה"ליים לנזק אגבי), שבו צפיתי השבוע במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של ציריך. לא המידע המצמרר שהוא מכיל - שרובו ככולו כבר פורסם בכלי תקשורת שונים בעולם בשנים האחרונות, ושעליו כמעט אין מחלוקת - כי אם האופן שבו המידע הזה ממוסגר ומוצג לצופים.

שופע חוסר דיוקים

זה מתחיל משם הסרט באנגלית - "NAZA", באותיות גדולות - שמעורר אסוציאציות ברורות שלא ניתן לטעות בהן, וממשיך בסגנון העשייה של הסרט, ששואב את השראתו העיקרית מ"אזור העניין", סרטו זוכה האוסקר של ג'ונתן גלייזר, שמציג את חיי המשפחה הבנאליים של מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ.

גלייזר הבריטי (והיהודי) הוא לא רק אחד ממפיקיו של "נז"א". הוא גם נראה כמי שאחראי לכל הגישה האסתטית של הסרט, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. בהתאם לכך, הראיונות שאברהם מקיים נערכים על גגות חשוכים במרכז תל אביב, בשעה שהמצלמה משוטטת ומציצה באופן רנדומלי אל תוך מגדלי המגורים המודרניים והמרשימים שמסביב. גם כאן המסקנה ברורה: המרואיינים מתארים פשעי מלחמה מחרידים ושיטתיים שאותם ביצעו בעזה, בעוד התל־אביבים המנותקים והאדישים רובצים על הספה בסלון וצופים בטלוויזיה. אפילו ב"אזור העניין" היתה דמות אחת (האם של אשת מפקד המחנה) שזה היה יותר מדי עבורה. אבל לא עבור הישראלים.

כדי להגביר את תחושת אי־הנוחות ולחזק את הקשר ל"אזור העניין" אפילו יותר, גם את "נז"א" מלווה פסקול מינימליסטי של מוזיקת דרון (drone) שמזכיר את ההמהום הבלתי פוסק של מכונות תעשייתיות. זהו הרעש של מכונת המוות, כמובן, והוא מלווה את הישראלים כל העת, בשעה שהם מבקשים להתעלם מהזוועות ולהמשיך לחיות את חייהם כרגיל. מיקה לוי, המלחינה המהוללת שחיברה את הפסקול של "אזור העניין", מופיעה בקרדיטים כמי שהשתתפה ביצירת קטעים אלה.

בראיונות שהעניק לתקשורת בשבועות האחרונים, יובל אברהם חזר ואמר ש"נז"א" מיועד קודם כל עבור הקהל הישראלי, ושמטרת הסרט היא לעורר דיון. אך האמת העצובה היא שסרטם של אברהם ושור בעיקר מאשש את הטענות שהופנו נגדו בידי ישראלים רבים עוד בטרם צפו בו. אם היו באמת מעוניינים לגרום לישראלים לצפות בו ולדון בתכניו, לא היו מעניקים לסרט את השם שהעניקו לו ולא היו ניגשים לנושא כל כך נפיץ וכל כך שנוי במחלוקת בצורה כל כך מניפולטיבית ונטולת הקשר.

המורכבות והדיוק נזנחים לטובת מסר ברור. האחריות של חמאס למצב שנוצר בעזה אינה נדונה כלל

למשל, כשהסרט מציין את כיבוש עזה בידי ישראל ב־1967 הוא אינו טורח לציין את מלחמת ששת הימים. למשל, כשהסרט מציין את העובדה שמרבית תושבי עזה הגיעו מכפרים שעליהם נבנו ערי ישראל הוא מקפיד לייצר את הרושם שרבים מהם הגיעו מתל אביב. אלה אולי נדמים כפרטים קטנים, אך הם אינם מקריים, והם הולכים ומצטברים ומחזקים את התזה המאוד ספציפית והמאוד ברורה של היוצרים.

אירועי 7 באוקטובר אמנם כלולים בנרטיב של "נז"א", אך הראיונות שמופיעים בו מחולקים לנושאים וקופצים קדימה ואחורה בזמן, מבלי להזכיר תאריכים ומבלי להתייחס לשלבים השונים של המלחמה (האם האירוע שאותו מתאר המרואיין התרחש בסמוך ל־7 באוקטובר? האם הוא התרחש כאשר עוד הוחזקו חטופים בידי חמאס?). ניתן גם לקבל בקלות את הרושם שצה"ל ממשיך גם כעת בפעילות שלו באותה העצימות שבה היא התקיימה בימי השיא של המלחמה.

שוב, המורכבות והדיוק נזנחים לטובת מסר ברור. האחריות של חמאס למצב שנוצר בעזה אינה נדונה כלל ואינה נראית רלוונטית, וגם אופיים של אותם "פעילים", שמטורגטים לחיסול בידי צה"ל, אינו זוכה לכל הרחבה. לא שיש חלילה הצדקה לביצוע פשעי מלחמה. אבל איך הגענו לכאן? אם לשפוט על פי הסרט, תמיד היינו כאן בעצם. מכיוון שישראל החלה בפרויקט הג'נוסיידי שלה הרבה לפני 7 באוקטובר.

הצגה מעט מדויקת והוגנת יותר של רצף האירועים היתה משווה בין פעילות צה"ל בעזה להפצצת דרזדן או להפצצת הירושימה ונגסאקי. אבל למעט מבקר הקולנוע הבריטי פיטר בראדשו - שהעיתון שבו הוא כותב, ה"גרדיאן", נמנה באופן אירוני עם מפיקי הסרט - לא נתקלתי באף ביקורת של מבקר שאינו ישראלי שעשה את ההבחנה הזאת. כולם פשוט קיבלו את הנרטיב של אברהם ושור כפי שהוצג להם.

השדה התיעודי הופקר

"נז"א" הוא סרט מקומם ולא אחראי, שיאומץ בחום בידי אלה שמפקפקים בזכותה של ישראל להתקיים. לא מן הנמנע שגם יהיה מועמד לאוסקר, ואולי אף יזכה בו.

אבל אין בי כעס על יובל אברהם ורחל שור, ואני כמובן מגנה בחריפות ובאופן גורף כל קריאה לפגיעה בהם. יש בי כעס על כך שהשדה התיעודי הופקר לידיהם לחלוטין.

יש בי כעס על כך שהסרט שלהם הוא הסרט התיעודי היחיד של יוצרים ישראלים שהעז לעסוק בנושא עד עתה. יש בי כעס על כך שכעת, בעקבות סערת "נז"א", החשדנות והעוינות של הקהל הישראלי כלפי סרטים תיעודיים עתידיים שיופקו על המלחמה בעזה (ועל נושאים דומים) רק ילכו ויגברו.

למרות חומת השתיקה בצד הישראלי, סרטים תיעודיים ועלילתיים על המלחמה בעזה חייבים להיעשות. דווקא בגלל כל מה שאין בו, אני מקווה שסרטם של אברהם ושור יהווה קריאת השכמה שתעודד עיתונאים וקולנוענים ישראלים לגשת סוף־סוף למלאכה המאתגרת. כי חשבון נפש הוא דבר הכרחי.

אבל "נז"א" הוא לא הסרט שייצור את התנאים שיאפשרו לחברה הישראלית להתחיל בתהליך שכזה.

ובואו נהיה כנים, זו מעולם לא היתה מטרתו.

"נז"א", בריטניה / ארה"ב 2026