עוד לפני שראינו את הסרט "NAZA", המחלוקות סביבו חילקו את המרחב הישראלי למחנות.
מימין הוא סומן מייד כ"בגידה": סרט ישראלי נוסף שמוציא החוצה חומרי האשמה נגד ישראל ומוסר אותם לעולם. בצד השני, בחלקים מהשמאל ומהמרכז, הסרט התקבל כחשיפה הכרחית של אמת שהחברה הישראלית מסרבת לדעת. מהר מאוד נוצר שוב המבנה הבינארי, האוטומטי, שמזין את עצמו: עבור הימין עצם הסרט מאשר את התחושה שישראל מותקפת ומופללת מבחוץ ומבפנים; עבור חלקים בשמאל, הזעם והניסיון להשתיק מאשרים שהחברה הישראלית מכחישה, אינה מוכנה לראות את הסבל הפלסטיני. כל צד נעשה הוכחה לצדקתו של האחר. בסחרור הזה גם שאלת האחריות השלטונית ל־7 באוקטובר נדחקת הצידה, ו"הבגידה" הופכת להאשמה הדדית בין המחנות.
בתוך שדה כזה החלוקות מתבססות במהירות: קורבן־תוקפן, פטריוט־בוגד, אנושי־מפלצתי. הן מצמצמות את האפשרות לראות את האחר מחוץ לתפקיד שכבר יועד לו, והמציאות נעשית שטוחה וחד־ממדית.
בין שני הקטבים נשמעה גם תגובה אחרת, לרוב בהיסוס. לא סירוב לראות את עזה ולא קריאה להשתיק את הסרט, אלא ניסיון להחזיק יחד את הקטסטרופה שם ואת מה שנעדר מהתמונה: 7 באוקטובר, התופת שמתוכו יצאו החיילים למלחמה והמציאות שבתוכה נלחמו. לראות את עזה בלי להפוך את הישראלים לקולקטיב אחיד ורצחני; ולהכיר בפציעה הישראלית ובמורכבות המלחמה בלי לבטל את היכולת לראות את הפלסטינים.
אחרי פיגועי הרכבת במדריד ב־2004 כתב הפסיכואנליטיקאי אריק לוראן על האופן שבו קבוצה שחוותה טרור עלולה להיסגר בתוך עצמה, לחוות את החוץ כעוין וכמסוכן, ולאבד את היכולת לראות הבדלים בין האנשים שמחוץ לה. הם נעשים "הם". אחרי 7 באוקטובר הפלסטיני נעשה חמאס, אויב, מפלצת. אחרי עזה הישראלי נעשה חייל, כובש, רוצח. הסובייקט מתמוסס בתוך הקטגוריה: חף מפשע או אויב, קורבן או תוקפן. כאן מתחילה דה־הומניזציה. לא רק כשהאחר נעשה מפלצת, אלא כשהיחיד נעשה כולו "הם". גם השם "NAZA" פועל בתוך השדה הזה. "נז"א", נזק אגבי, נכתב באותיות הלטיניות ונושא הדהוד שקשה שלא לשמוע בו: NAZI. במרחב רווי בדימויי מפלצת, רוע מוחלט והשוואות לשואה, גם לשם יש משקל. והעיתוי אינו חיצוני לשדה הזה. אנחנו מתקרבים ל־7 באוקטובר, כשעבור רבים הפציעה עדיין חיה בגוף ובנפש.
שני העמים נושאים טראומות קולקטיביות עמוקות בתוך מציאות שאינה סימטרית ויש בה הבדלים ממשיים בכוח ובאחריות. אבל כשהשיח מצטמצם לחלוקה של קורבן ותוקפן, אנחנו רואים בצד השני רק את מה שמתאים לתפקיד שכבר הוקצה לו. גם שיח שמבקש לחשוף דה־הומניזציה עלול לשחזר אותה מחיקה שהוא מבקש להיאבק בה.
בתוך החלוקה הזו מתנהל מאבק על החפות המוסרית. הקורבנוּת מעניקה חפות מראש; הרוע, האשמה והאחריות נשארים בחוץ, אצל התוקפן.
במפגש שהתקיים לאחרונה עם ישראלים ופלסטינים ראיתי עד כמה התבנית הבינארית משתחזרת גם במרחב שמבקש להתקרב. דווקא הזהירות כלפי מי שנתפס כקורבן עלולה לצמצמו לתפקיד הזה ולהקשות עליו להביא את מלוא מורכבותו - סתירות, ביקורת על חמאס - ואף להשתיק קולות שאינם נכנסים לתבנית זו.
תבנית קורבן־תוקפן מפצלת גם בתוכנו. היא מקשיחה עמדות ודוחפת קולות שונים בחברה הישראלית חזרה למחנות מוכרים. ובתוך השדה הזה מתקיימים גם מאמצי חיבור - בין קולות שונים בחברה הישראלית, מימין ומשמאל, בין יהודים לערבים, ובין ישראלים לפלסטינים. המרחבים האלה שבריריים. הם נשאבים שוב ושוב לתבניות קורבן־תוקפן, והעבודה היא להיחלץ מהן. רק מתוך הסדקים האלה יכולים להיווצר חיבורים ואפשרויות חדשות.
ד"ר שטרית, פסיכואנליטיקאית ופסיכולוגית קלינית, חוקרת וכותבת על טראומה קולקטיבית והשלכותיה על היחיד והחברה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו