האובססיה הלא ברורה של הוליווד עם רובין הוד נמשכת ביתר שאת. וכך, אחרי שקיבלנו את "רובין הוד" (2010), את "רובין הוד" (2018) ואת "מותו של רובין הוד" (2026), מגיע אלינו כעת "המרד", שמוקדש כולו למרד האיכרים האנגלי של סוף המאה ה-14, ושמבוסס על האירועים ההיסטוריים הסוערים שסיפקו השראה לדמותו הספרותית של לוחם הצדק האגדי.
זהו אמנם יותר סיפור מוצא (origin story) מרומז, מאשר סרט "רובין הוד" רשמי וטיפוסי. אך באופן מצער, גם הסרט החדש צפוי להיעלם ולהישכח באותה המהירות שבה נעלמו הסרטים הקודמים.
על "המרד" חתום התסריטאי-במאי הבריטי פול גרינגראס (סרטי ג'ייסון בורן, "טיסה 93", "קפטן פיליפס"), שמתמחה בדוקו-דרמות סוחפות שמערבבות פוליטיקה, נושאים חברתיים ואקשן. גם האפוס ההיסטורי הנוכחי של גרינגראס מקפיד על דיוק היסטורי, תוך כדי שימת דגש על הדמיון שבין התקופה שבה מתרחשת עלילת הסרט לבין התקופה שבה אנו חיים.
התוצאה רצינית, חמורת סבר ומעניינת באותו האופן שבו שיעור היסטוריה יכול להיות מעניין - בהנחה ששיעור ההיסטוריה המדובר היה מצולם ביד שאינה מפסיקה לרעוד (סימן היכר נוסף של גרינגראס). אבל לא תמצאו בה אפילו קמצוץ של עומק פסיכולוגי או דרמטי, והחוויה שהיא מציעה נעה בין אפרוריות לדיכאון.
השנה היא 1381, ואנדרו גארפילד ("ספיידרמן המופלא", "שתיקה") מככב בתור איכר אנגלי אלמוני וחסר כל שאיבד את משפחתו במגפה השחורה. לאחר שיועציו של המלך מחליטים לגבות מהעניים סבב נוסף של מיסים, גיבורנו האמיץ מחליט להתנגד, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו מוביל מרד עממי אלים כנגד המלך.
מי שחוברים אליו, ובעצם הופכים למנהיגי המרד באופן מעשי, הם כומר סורר בשם ג'ון בול (ג'יימי בל, "בילי אליוט") ואיש צבא מצפוני ומרשים בשם ווט טיילר (קוסמו ג'ארוויס, "שוגון").
במקביל, אנו גם מבקרים בארמונו של המלך הצעיר ריצ'רד ה-II (וודי נורמן), ורואים כיצד המעגל שמקיף אותו מנצל את חוסר ניסיונו ואת מצבו המנטלי הרעוע על מנת לקדם אג'נדות שנועדו לפגוע בפשוטי העם. מסתבר שגם בימי הביניים הפוליטיקאים היו שקרנים ונוכלים שדאגו רק לתחת ששל עצמם. לא הייתי כל כך מופתע מאז שהשמש זרחה הבוקר.
בין לבין, כל שנותר לצופים הוא לשבת לאחור במושב, ולצפות בשעה שהאיכרים המסכנים וחייליו של המלך צועדים בבוץ במשך ימים כדי להילחם זה בזה עד המוות. האיכר הערכי שמגלם גארפילד איכשהו תמיד מצוי במרכז העניינים, ומסיבה כלשהי, כולם גם תמיד מבקשים לשמוע מה יש לו להגיד.
ג'יימי בל, מצדו, מבלה את מרבית זמן המסך שלו בלצעוק ובלצרוח, ורק קוסמו ג'ארוויס המוכשר, שניחן בפנים עתירות הבעה (ובתסרוקת משגעת), מצליח להותיר חותם רגשי מסוים עם קו העלילה שמוקדש לו.
"המרד" אולי נועד לגרום לצופים בו להתקומם כנגד חוסר צדק, ולהתאחד כנגד בעלי ההון והשררה, אך אין בכוחו לייצר מתח, לבנות מומנטום או לשמור על עניין. סצינות הקרב ההמוניות שלו נסמכות על אפקטים דיגיטליים לא משכנעים, סצינות הדיבורים שלו מסתפקות בהעברת אינפורמציה, והמסרים שלו דידקטיים, צפויים ונטולי מורכבות.
אז נכון שלמדתי דברים שלא ידעתי קודם לכן על מרד האיכרים האנגלי. אבל הסרט עצמו לא הראה לי שום דבר שלא ראיתי כבר אלף פעמים בעבר, והניסיון לקשור את הסיפור ההיסטורי שלו לסיפורו של רובין הוד נעשה ממש ברגע האחרון ומדיף מייאוש.
אם ניחנתם בחיבה לא מוסברת לאפוסים היסטוריים מדכאים ומתישים שמתרחשים בימי הביניים, לכו על זה בכל הכוח. כל היתר יכולים פשוט לקרוא את הערך שמוקדש לנושא בוויקיפדיה. יותר קצר. יותר זול. פחות מדכדך.
"המרד", בריטניה/ארה"ב 2026
ציון: 2.5 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו