![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)
- אל תתעסקו עם הזוהן (2008)
אדם סנדלר תמיד התגאה ביהדותו. גם כשהיה אלמוני בתחילת דרכו. הוא כתב את "שיר החנוכה" וביצע אותו, בגרסאות שונות, לאורך השנים בסאטרדיי נייט לייב. בנוסף לכך, גם כיכב בסרט אנימציה מוזיקלי בשם "שמונה לילות מטורפים" (2002), שהוקדש כולו לחג האורות, הפיק והשתתף בסרט בשם "את כל כך לא מוזמנת לבת מצווה שלי" (2023), וכמובן שניתן למצוא בסרטיו שלל רפרנסים נוספים שמתייחסים להיותו חלק מהעם הנבחר.
עם זאת, היצירה הקולנועית של סנדלר שהקהל היהודי (והישראלי) אוהב יותר מכל היא ללא ספק "אל תתעסקו עם הזוהן" מ-2008, שהפכה עם השנים לצפיית חובה בקרב צעירים יהודים בכל רחבי העולם.
סנדלר מככב בתור חייל ישראלי חתיך וקטלני במיוחד בשם זוהן דביר, שמביים את מותו כדי לעבור לניו יורק ולהפוך למעצב שיער מצליח. על הדרך, הוא מאחד כוחות עם בעלת סלון יופי פלסטינית, ועושה לא מעט כדי לנסות ולפתור את הסכסוך.
עידו מוסרי צץ בתור חברו הישראלי של זוהן, ג'ון טורטורו צץ בתור רב-מחבלים עם כוחות על, הדג נחש מפציצים בפסקול, וג'אד אפאטו ("בתול בן 40", "הדייט שתקע אותי") השתתף בכתיבת התסריט - שמטיף בעד דו קיום בין העמים, שכולל קו עלילה רומנטי שבמהלכו זוהן מתאהב בפלסטינית ואף נושא אותה לאישה, ושמסתיים בשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני כנגד חבורה של גזענים לבנים.
היום אין סיכוי שהיו עושים את הסרט הזה, כמובן, וגם אז היה מדובר באנומליה שרק כוכב במעמדו של סנדלר יכול היה לגרום לה להתרחש. באופן מדהים, הסרט גם היה להיט גדול. אם היה יוצא היום, הוא היה מביא להחרמתו ולביטולו המיידי של סנדלר בארצות הברית ובעולם. עכשיו שאני חושב על זה, קרוב לוודאי שגם בישראל.
- זה הבן שלי (2012)
רגע אחרי הכישלון המחפיר של "ג'ק וג'יל", סנדלר ניסה לעצור את ההידרדרות ולחזור למסלול הנצחנות עם אחד הסרטים הגסים והפוגעניים ביותר בפילמוגרפיה שלו. גם הסרט הזה התרסק בקופות, אך הקיצוניות החריגה שלו – ונחישותו לשבור שיאים של טעם רע - בהחלט הופכת אותו למעניין.
כמו ברבים מסרטיו, גם כאן סנדלר מגלם לוזר אלכוהליסט ואנוכי שמתגעגע לימי הזוהר של התיכון. אך באופן פחות צפוי, "זה הבן שלי" בוחר ללכת לכיוונים מאוד אפלים, וכמה וכמה מהדברים שקורים כאן על המסך עשויים להשאיר אתכם ללא מילים (רשימה חלקית מאוד כוללת מין עם קטין, מין עם סבתא, גילוי עריות ועוד).
העלילה דווקא לא מסובכת במיוחד: סנדלר מחליט לחדש את הקשר עם בנו המנוכר (אנדי סמברג, עוד בוגר יהודי של סאטרדיי נייט לייב), לאחר נתק ארוך שנים, כדי שזה יעזור לו לשלם את חובותיו העצומים למס הכנסה.
כאמור, התוצאה מטונפת, מטורפת, חולנית ומעוררת רתיעה. אבל באותה נשימה, גם מעוררת השתאות, שערורייתית, ביקורתית, יותר חכמה ממה שנראה בתחילה, ומה נעשה, מצחיקה.
במקור הסרט זכה בארצות הברית לדירוג NC-17, השמור רק לסרטים בעלי תוכן מיני בוטה ביותר (כמו "נערות שעשועים"), ונעשו בו כמה שינויים כדי לרככו לפני היציאה לאקרנים. אך תאמינו לי: הוא עדיין מזעזע לחלוטין (וסביר להניח שהילדים שלכם כבר הספיקו לצפות בו בנטפליקס).
- בילי מדיסון (1995)
הסרט הראשון שסנדלר כיכב בו בתפקיד ראשי, אחרי כמה תפקידי משנה קטנים, מחזיר אותו לבית הספר היסודי - בתור תלמיד - ומספק לו תירוץ מושלם להיות ילד מגודל במשך תשעים דקות. בין השאר, הוא משתין במכנסיים (בכוונה), מכסח את הילדים האחרים במחניים, עושה שלל קולות מצחיקים, רודף אחרי פינגווין דמיוני, ומנהל שיחות מרתקות עם בקבוקי השמפו שלו. במילים אחרות, זהו אדם סנדלר המוקדם בצורתו הטהורה והמטופשת ביותר.
המבקרים לא ידעו איך לאכול את הסרט המוזר הזה, וגם לקהל הרחב לקח קצת זמן להתרגל. אך השטיק האינפנטילי של "בילי מדיסון" בהחלט שרד את מבחן הזמן, וכיום אף ניתן להגדיל ולומר שמדובר באחת הקומדיות המשפיעות של שנות התשעים (ע"ע "בתול בן 40", "אחים חורגים" ועוד).
סנדלר אמנם לא חשב ש"בילי מדיסון" הוא יצירת מופת ברמה של "האזרח קיין", אבל האגדה מספרת שהוא כל כך נעלב מהביקורות שנכתבו על הסרט בזמן אמת, שהחליט לא לקרוא יותר ביקורות אף פעם. הוא גם אינו מחבב עיתונאים וממעט להתראיין, וכשהוא כן מסכים לדבר, זה בדרך כלל קורה בפודקאסט שמנחה אחד מחבריו הקומיקאים.
- 100% טרי (2018)
ספיישל הסטנדאפ הראשון של סנדלר מאז הניינטיז הגיע כמה שנים אחרי שביצע את המעבר המתוקשר שלו לנטפליקס, ונועד להשיב אותו למקורות. חמוש בגיטרה ובקלידן, סנדלר הסתובב על במות בגדלים שונים ברחבי ארצות הברית, והציג מיקס רנדומלי וכובש של סיפורים עתירי גסויות ושירים מטופשים (כולל שיר על הבר מצווה שלו, כי למה לא).
עבור המעריצים הוותיקים, שליווו אותו מההתחלה, המופע היווה תזכורת ללמה התאהבו בו מלכתחילה. עבור כל היתר, היה מדובר בהזדמנות להיחשף לצד נוסף ופחות מוכר של הקומיקאי האהוב.
סנדלר הוא לא סטנדאפיסט ברמה של סיינפלד או לואי סי.קיי. מרבית הרוטינה שלו עוסקת בפרסונה הציבורית שלו ובשטויות יומיומיות (כמו מין אנאלי), ונותרת נאמנה לנוסחאות שפיתח בסרטיו ובשנותיו ב-SNL. אבל ההגשה האגבית והכריזמטית, יחד עם כישוריו המוזיקליים, הופכים את הצפייה בספיישל הזה לחיונית עבור כל מי שרוצה להבין כיצד סנדלר הגיע לאן שהגיע. גם כשהוא לבד על במה כמעט ריקה, כולם מתאהבים בו, וכולם רוצים להיות חברים שלו.
- אנשים מצחיקים (2009)
ככל הנראה הסרט שבו סנדלר מגלם את הדמות שהכי קרובה למי שהוא במציאות. ג'אד אפאטו – שהיה חברו הקרוב ואף חלק איתו דירה, כשהשניים היו בתחילת דרכם - כתב וביים, ורעייתו ובנותיו של אפאטו מופיעות כאן בתפקידים משמעותיים גם הן.
סנדלר מגלם קומיקאי הוליוודי מצליח אך מריר, שמתבשר שהוא חולה במחלה סופנית. סת' רוגן מגלם את עוזרו האישי, שגם כותב עבורו בדיחות. התוצאה ארוכה מדי, סובלת מחוסר אחידות, והולכת והופכת למתישה ככל שהיא נמשכת. אבל תוך כדי, "אנשים מצחיקים" מספק מבט מרתק ולא מאוד מחמיא אל מאחורי הקלעים של עולם הקומדיה, ומאפשר לאפאטו וסנדלר לעשות חשבון נפש ולהרהר בכל מה שאיבדו (והרוויחו) בדרכם לפסגה.
צוות השחקנים כולל שפע של שחקנים קומיים מעולים (כמו ג'ונה היל, ג'ייסון שוורצמן, אוברי פלאזה, עזיז אנסרי ועוד) שנמצאים כולם במיטבם, והשעה הראשונה של הסרט היא תענוג אמיתי. עד שתגיעו לסוף כבר תשכחו כמה שההתחלה הייתה כייפית, אבל עדיין מדובר באחת ההופעות הטובות ביותר, והכנות ביותר, של סנדלר.
- גילמור המאושר (1996)
מסרטיו האהובים ביותר (והמצחיקים ביותר) של סנדלר. סיפורו של שחקן הוקי כושל בשם האפי גילמור, שנאלץ לעשות הסבה לגולף כדי להציל את בית האבות של סבתו האהובה. יחד עם מאמן חסר יד (קרל וות'רס, אפולו קריד בסרטי "רוקי"), ובעזרת סגנון משחק אלים, וולגרי ומאוד לא אלגנטי, האפי יוצא לסיבוב בין טורנירי גולף שונים, בתקווה לגייס את סכום הכסף שדרוש לו.
אופיו האליטיסטי של ענף הגולף הופך את האפי לדג מחוץ למים, וכמובן שכולם מתנשאים עליו ולועגים לו. אך כפי שקורה ברבים מסרטיו של סנדלר, גם כאן "האדם הפשוט" יהיה זה שיצחק אחרון, ובני המעמדות הגבוהים יובסו באופן משפיל.
בשורה התחתונה, קומדיית נונסנס די מושלמת, שמוצאת את סנדלר בשיא האנרגיות המוטרפות שלו, שמתהדרת בהמון רגעים איקוניים שלא נס ליחם, ושרק הולכת ומשתבחת עם השנים. סרט ההמשך שיצא בשנה שעברה, לעומת זאת, חיוני פחות (וגם מצחיק פחות).
- קליק (2006)
יש כמה וכמה סרטים שבהם אדם סנדלר מגלם "גבר לא בוגר עם נטייה להתפרצויות זעם שלומד לקח חשוב לחיים". "קליק" הוא ככל הנראה המוצלח שבהם.
סנדלר מגלם ארכיטקט עסוק, שאינו מצליח למצוא זמן או חשק לבלות עם המשפחה שלו. כריסטופר ווקן מגלם זקן תמהוני שמעניק לו במתנה שלט קסום, שמאפשר לו שליטה מלאה במציאות.
בתחילה הכל נראה מצוין, כמובן, והארכיטקט נהנה מאוד מהיתרונות שמעניק לו השלט. הוא מדלג מעל לחלקים המשעממים בשגרת יומו. הוא לוחץ pause באמצע פגישה מעצבנת עם הבוס שלו (דיוויד האסלהוף), כדי שיוכל להפליץ לו בפרצוף. הוא חוזר ומבקר באירועים משמעותיים בחייו. אלא שעד מהרה גיבורנו מתמכר לשלט, והעניינים מתחילים לצאת משליטה ולהסתבך.
האגדה הקסומה הזאת, שיותר ממזכירה את "איזה חיים נפלאים" (אם "איזה חיים נפלאים" היה כולל יותר בדיחות פלוצים), ממשיכה את העיסוק של סנדלר עם הבמאי פרנק קפרה (ב-2002 הוא גם כיכב ברימייק של "מר דידס", סרטו הקלאסי של קפרה מ-1936), ומשלבת באופן מושלם בין הומור נמוך לבין שמאלץ אפקטיבי.
"קליק" הולך הרבה-הרבה יותר רחוק ממה שהייתם מצפים שהוא יילך – גם במחלקת ההגעלות, גם במחלקת המניפולציות הרגשיות - ואל תהיו מופתעים ו/או נבוכים מדי אם מתישהו גם יופיעו בעיניכם דמעות.
- זמר החתונות (1998)
שיתוף הפעולה הראשון של סנדלר עם דרו ברימור (מתוך שלושה) הוא גם הטוב מכולם. ובכלל, מדובר באחת הקומדיות הרומנטיות הטובות והחמודות של שנות התשעים.
הילד המגודל שפגשנו ב"בילי מדיסון" וב"גילמור המאושר" נוכח גם כאן, כמובן, אך בפעם הזו סנדלר משכיל להוסיף לתמהיל גם מתיקות וכשרון מוזיקלי. התוצאה מנצחת. לא רק שההופעה שלו בתור רובי הארט, זמר חתונות מדוכא עד עפר שארוסתו נטשה אותו בחופה, סייעה לסנדלר להגדיל את מעגל המעריצים באופן דרמטי, אלא שהיא גם הוכיחה שהוא יכול להיות "לידינג מן" רומנטי.
הכימיה של סנדלר עם ברימור חסרת מאמץ, ומשלח ידו של רובי כזמר חתונות מספק לו שלל אפשרויות לחזור לאזורים המוזיקליים שהפכו אותו לכל כך פופולרי ואהוב ב"סאטרדיי נייט לייב". מצד אחד זהו סרט רומנטי, נוסטלגי ומתוק שמתהדר בפסקול אייטיזי אגדי. אך באותה נשימה ממש, מדובר גם בסרט שבו סנדלר מבצע שיר בלתי נשכח שבמהלכו הוא מתחנן בצרחות שמישהו יגאל אותו מייסוריו ויהרוג אותו כבר. יש כאן משהו עבור כל אחד (כולל הופעות אורח של בילי איידול וסטיב בושמי), וסנדלר הוא ללא ספק השחקן היחיד בעולם שיכול היה לגרום לשילוב הלכאורה בלתי אפשרי הזה לעבוד בצורה כל כך מקסימה ומשכנעת. קלאסיקה.
- מוכה אהבה (2002)
במהלך הקריירה שלו, אדם סנדלר עשה כמה וכמה תפקידים דרמטיים שציוותו אותו לבמאי בעל שם, ושהוציאו אותו מאזור הנוחות שלו (רשימה חלקית כוללת את "סיפורי מאירוביץ", "הסנדלר", "ספנגליש" ו"ג'יי קלי"). "מוכה אהבה", של פול תומאס אנדרסון, היה הראשון והמפתיע מכולם.
תאמינו או לא, אנדרסון ("זה ייגמר בדם", "קרב רודף קרב") היה מעריץ רציני של סנדלר עוד מימיו ב-SNL, והחליט שהוא רוצה לשתף עמו פעולה אחרי שצפה ב"ביג דאדי" (2000), כמה שנים קודם לכן.
כמו "זמר החתונות", גם כאן מדובר לכאורה בקומדיה רומנטית, אך התוצאה ייחודית, ניסיונית, נועזת מבחינה סגנונית, ומאוד שונה מהדברים שמעריציו של סנדלר הורגלו אליו. עד כדי כך שרבים מהם חשו נבגדים כאשר הסרט יצא לאקרנים. בתור מישהו שמעריץ גם את אנדרסון וגם את סנדלר, אני יכול רק לומר שבמשך שנים ארוכות, "מוכה אהבה" היה ממוקם בדרך קבע במקום הראשון שלי ברשימת סרטיו של הקומיקאי.
רגע אחרי ששחרר לעולם את "מגנוליה", אפוס כבד ושאפתני באורך של שלוש שעות, אנדרסון שינה כיוון ב-180 מעלות כדי לעשות סרט "קטן" וחסר יומרות, באורך של תשעים דקות. אבל אין בסרט הזה שום דבר "קטן". זוהי יצירה קסומה ועצומה שמטילה כישוף על צופיה, ושמאפשרת לאדם סנדלר להגיש את הופעתו החשופה והמרגשת ביותר. אמילי ווטסון עושה עבודה נפלאה גם היא בתור אהובתו, לנה. ובואו לא נשכח את פיליפ סימור הופמן המעולה, שמגיח בשלב מאוחר כדי לנסות ולגנוב את ההצגה. הוא לא מצליח. סנדלר עד כדי כך טוב כאן. מסוג הסרטים הנדירים האלה שמתאהבים בהם מחדש בכל צפייה.
- יהלום לא מלוטש (2019)
תחפשו כמה שתרצו. אין סרט שבו אדם סנדלר מגיש הופעת משחק טובה יותר. סרטם הממגנט (והמאוד-מאוד יהודי) של האחים ג'וש ובני ספדי מ-2019 הוגדר עם צאתו כ"התקף חרדה באורך של שעתיים וחצי", וזהו בהחלט תיאור קולע ומדויק. סיפורו המסחרר של סוחר יהלומים יהודי-ניו יורקי בשם האוורד רטנר, שמתרחש על רקע ההכנות לחג הפסח, לוקח את סנדלר ל-Next Level בכל מה שקשור ליכולותיו מול המצלמה, ומניב תצוגה אדירה שראויה למקום בפנתיאון.
האנרגיות העצבניות של האוורד – שמתמודד עם תסבוכת בלתי נתפסת של שקרים, חובות והחלטות מאוד-מאוד רעות - אינן מרפות לרגע, וכך גם שצף הבולשיט שיוצא מפיו. מצד אחד, מדובר בטיפוס אנוכי ובלתי נסבל שהורס את חייו, את חיי משפחתו, ואת חייהם של כל מי שבאים איתו במגע. מצד שני, איך אפשר שלא לרצות בטובתו של הברנש הפסיכי הזה? איך אפשר שלא לרצות שתוכניתו ההתעשרות המטורפת (והאולי בעצם גאונית) שלו תצליח?
עם כל הכבוד ל"מוכה אהבה" (ויש המון-המון-המון כבוד), "יהלום לא מלוטש" הוא ה-סרט של אדם סנדלר. הוא נמצא בהילוך חמישי מהרגע הראשון כמעט, ואי אפשר להסיר ממנו את המבט. באופן שאינו ניתן להסבר, סנדלר לא קיבל אפילו מועמדות לאוסקר עבור העבודה המופלאה שהוא עושה כאן. אתם יודעים מה? לא רק שהוא היה צריך רק לקבל מועמדות, הוא גם היה צריך לזכות. בפראפרזה על משפט אמיתי לגמרי שנאמר במהלך "בילי מדיסון": אדם סנדלר התחיל את הקריירה בתור המיילס דיוויס של בדיחות הפיפי במכנסיים. כיום הוא פשוט מיילס דיוויס. מזל טוב, מלך.