אסי כהן קורע את הלב: הסרט הישראלי שירסק אתכם

ארבע שנים אחרי שפרץ לחיינו עם "קריוקי" המצוין, התסריטאי-במאי משה רוזנטל מבסס את מעמדו כאחד הקולנוענים המעניינים והמוכשרים שפועלים כיום בישראל.

"עצמאות", סרטו השני של רוזנטל, שמועמד למספר שיא של 16 פרסי אופיר (ושהתכבד לפתוח את פסטיבל הקולנוע של ירושלים), שאפתני יותר, מורכב יותר, ומרגש יותר מסרט הביכורים שלו, והסיכויים שלא תהיו ספוגים בדמעות בסופו נמוכים עד לא קיימים.

זוהי דרמת התבגרות תקופתית שמתרחשת בעיקרה ב-1987, ושמגוללת את סיפורו של בועז בן ה-12 (יאיר מזור הנהדר), ילד חולוני שעסוק בהכנות לחגיגות הבר מצווה שלו.

לבועז יש יחסים קרובים עם הוריו, מאיר נהג המונית, ובלה הקוסמטיקאית (אסי כהן וקרן צור), ועם שתי אחיותיו הגדולות (מור דימרי ונטע אורבך), ונראה שהוא בסך הכל מצליח לשמור על רוח טובה ואופטימית - למרות הריבים הקולניים בין ההורים (ששקועים בחובות כבדים), ולמרות הביקורים התכופים של אנשי ההוצאה לפועל.

כל זה משתנה באחת כאשר גיבורנו מגלה בטעות שאביו הנערץ אוהב גברים (זה קורה בשלב די מוקדם של הסיפור, ומשפיע על כל מהלך הסרט, כך שלא נראה לי שמדובר בספוילר). כמצופה, המידע החדש מזעזע את עולמו של בועז עד ליסוד, ומוביל לתגובת שרשרת שמאיימת לפרק את משפחתו. ההלם הראשוני הופך עד מהרה לפחד, כאשר בועז נחשף לדיווחים חדשותיים על הופעתה של מחלה מסתורית וקטלנית בשם איידס, שמופצת בידי הומוסקסואלים. האם בועז ובני משפחתו עומדים למות?

"עצמאות" כתוב, מבוים ומצולם מצוין. אבל מבחינתי, גולת הכותרת כאן היא תצוגת המשחק של אסי כהן, שעושה עבודה מרהיבה, מדויקת ואמיצה ביותר בתור מאיר - אב המשפחה, והגיבור הטרגי של היצירה.

כל רגע של כהן על המסך משדרג את הנעשה מבחינה דרמטית, ומפליא להוסיף לתמהיל הומור, חום ו/או כאב (על-פי הנדרש). כל סצינה שבה הוא לוקח חלק הופכת למאסטר-קלאס של שחקן ענק, ששוב ושוב מצליח להפיק כל כך הרבה בעזרת כל כך מעט. זו הופעה מטלטלת ומועכת לב, שחפה מכל ממד ראוותני או סנטימנטלי, ובסופה, הדמות של מאיר לא תצא לכם מהראש. באחריות.

אבל אם מאיר מסתמן כבר עכשיו כאחת הדמויות הגדולות בתולדות הקולנוע הישראלי (כן, מה ששמעתם), הרי שהסרט עצמו לא באמת מצליח לשמור על רמה כה גבוהה לכל אורכו, וקשה לבוא אליו בטענות על כך.

נכון, יש בו כמה וכמה סצינות מעולות, שמעלות דמעות לעיניי רק מעצם המחשבה עליהן. אך לטעמי החצי הראשון של "עצמאות" מהודק וסוחף יותר מחציו השני - שקופץ קדימה ל-1996, ומצטרף לבועז (שמגולם כעת בידי עידו טאקו), כאשר הוא כבר בחור בן עשרים ומשהו.

השיא הדרמטי והרגשי של הסרט עדיין יהפוך אתכם לשלולית. אך לטעמי הדרך לשם טיפ-טיפה מתפספסת, והתחושה היא שבועז נותר קצת יותר מדי מעורפל (ולא מספיק חד) בגרסתו הבוגרת יותר. גם אחיותיו הגדולות, שנעלמות מהשטח בשלב הזה, חסרו לי מאוד. בכל מקרה, אחרי חצי ראשון כמעט מושלם, בהחלט מורגשת נפילת מתח מסוימת עם המעבר לשנות התשעים.

מבחינת השפעות סגנוניות ונושאיות, ניכר שרוזנטל שאב השראה מסרטיו של פדרו אלמודובר. הצבעים העזים, האמא הגדולה מהחיים, העיסוק בתמות להט"ביות, הדמיון של עידו טאקו לגאל גרסיה ברנל – כל אלה זרקו אותי הישר אל תוך עולמו של הבמאי הספרדי, למרות שעלילת "עצמאות" מתרחשת בכלל בחולון.

יחד עם זאת, אי אפשר שלא לצפות בסרט ישראלי להט"בי שמתרחש באייטיז מבלי לחשוב על הקולנוען הקווירי החלוצי עמוס גוטמן, ויש כאן כמה סצינות שנראות כמו מחוות ברורות (ומרגשות) ליצירתו של הבמאי המנוח ופורץ הדרך.

כפי שהיה ב"קריוקי", גם סרטו החדש של רוזנטל עושה שימוש נרחב ומענג במוזיקה, ומלבד הפסקול האייטיזי המצוין - שכולל שירים של טובה גרטנר, אילנה אביטל, משינה ו-Air Supply - תמצאו כאן גם מוזיקה מקורית מצוינת של המלחין גאל רקוטונדרבה, שנעזרת בסקסופון דומיננטי ומאוד אווירתי.

בכלל, למוזיקה יש מקום מרכזי אצל כל אחת מהדמויות בסרט, ויפה לראות את הדרכים השונות והמאוד יצירתיות שבהן רוזנטל עושה בה שימוש. רגע דרמטי במיוחד, למשל, נקטע כי שיר מאוד ספציפי מתחיל להתנגן ברדיו, והדבר מביא להתערבלות פתאומית של צחוק ודמע, של שמחה ובכי, של אושר וכאב.

זה גם מה ש"עצמאות" עשה לי בגדול. הוא ערבל לי את הרגשות. הוא גרם לי לצחוק ולבכות. הוא ריסק לי את הלב, ואז חיבר את החתיכות. הכינו את הממחטות.    

"עצמאות", ישראל 2026

ציון: 4 כוכבים