גם אם אתם לא חובבי חתולים (בעיה חמורה, נושא לכתבה אחרת), קשה להישאר אדישים לסרטו של גריגורי באדו - צלם, מפיק ובמאי דוקומנטרי שמלווה עם המצלמה שלו כבר יותר משנתיים את ילנה טרופנוב, תושבת ניר עוז לשעבר, שנחטפה ב־7.10 יחד עם סשה, בנה, אמה וחברתו של סשה.
בעלה נרצח, ביתה נחרב, ולמרות הטרגדיה האישית והקולקטיבית שחוותה, היא עברה לרמת גן ומקפידה להגיע שלוש פעמים בשבוע לניר עוז כדי להאכיל עשרות חתולים שנשארו לבד, כאלה שהבעלים שלהם נרצחו או עזבו את גן העדן ההרוס.
שבוע אחר שבוע, בגשם ובשרב, באוטובוסים ובטרמפים, גם בתקופה שבה בנה עדיין היה שבוי והמדינה כולה קראה לשחרורו, המשיכה ילנה להגיע לקיבוץ. מאז הספיק סשה לחזור, להשתחרר מהשבי, ולאחרונה נישא לספיר, בחירת ליבו.
"הסתכלתי על החתולים"
לאורך כל הדרך המפותלת שבה המשיכה את חייה, עד הסוף הטוב לכאורה, ילנה עדיין היתה "על הקו", משחזרת בצעדיה בקיבוץ את הטרגדיות של החברים דרך החתולים. נאחזת בקיבוץ שכבר איננו, מעניקה אהבה ומקדישה את חייה לאותם הולכי על ארבע שמחזירים לה אהבה ללא תנאי.
"בעברי הייתי כתב טלוויזיה וחדשות בערוצים דוברי רוסית בישראל, משם עברתי לצילום חדשות וצילום דוקומנטרי", מספר גריגורי בראיון ל"ישראל היום", "ואחרי 7 באוקטובר כולנו עבדנו הרבה בקיבוצים. פגשתי את ילנה תוך כדי צילום של אחת הכתבות, זה היה כמה חודשים אחרי ששוחררה מהשבי, בנגלה הראשונה, וצילמנו איתה ראיון.
"אני הגעתי כצלם והייתי עם כתב זר, ושם לראשונה גיליתי מה היא עושה. הכתב לא כל כך התעניין בחתולים האלה", הוא צוחק, "הוא ראיין אותה על השבי והשחרור, אבל אני הסתכלתי יותר על החתולים. אני חובב חתולים, כל החיים שלי, מהילדות, מאז שאני זוכר את עצמי להורים שלי יש חתולים בבית, אני איש של חתולים והסתכלתי איך הם רצים אחריה ושאלתי אותה למה, למה זה קורה? ואז היא סיפרה שפעמיים-שלוש בשבוע היא נוסעת מרמת גן, לשם עברה אחרי הפינוי, להאכיל את החתולים כי היא מרגישה מחויבות, והסיפור הזה נגע בי והדהים אותי.
"הבן שלה, למשל, לא רוצה לבקר בקיבוץ, הוא לא מסוגל מאז ששוחרר לראות את המקום, רוצה לזכור את המקום כמו שהוא היה. אבל היא ההפך, מהרגע שהיא שוחררה היא חזרה לקיבוץ והסתובבה סביב הבית השרוף שלה כל הזמן. זה שיגע אותי".
היא הסבירה לך למה היא עושה זאת?
"היא מאוד סגורה. ניסיתי לשאול אותה כמה פעמים ולא היתה לה תשובה ברורה אבל אפשר לנחש, ונראה לי שהיא פשוט רצתה לעשות משהו. כי הכל הרוס, בעלה נרצח, הבן שלה היה בשבי ולא ידעו אם ומתי יחזור. וזה מה שהחזיק אותה. אנחנו קבענו להיפגש בימים הקבועים שבהם הגיעה, היא היתה תופסת טרמפ עם איש שנסע לעבוד בקיבוץ במפעל, והיה לה מסלול קבוע - היא לקחה עגלת ילדים והסתובבה איתה כשהיא מאכילה אותם, וזה היה כל כך סמלי, דמות בודדה שסוחבת עגלת ילדים, במקום שבו ילדים חוו תופת. החלטתי שבגלל שיש לי כל כך הרבה ניסיון בצילומים ובראיונות עבור החדשות, החלטתי שאני לא שואל אותה שום דבר על החוויה, או על הבן שלה.
"היא הסכימה לדבר עם כולם בהתחלה. בשלב מסוים היא התחילה להגביל את הראיונות שלה, אבל באותה התקופה עוד היתה פתוחה לעשות כל דבר אפשרי. היו כתבים שראיינו אותה, אבל אני החלטתי שאני לא עושה את זה, אני פשוט רוצה שהיא תדבר על החתולים. התגלה שלכל חתול יש סיפור אחר - חלק מהם הבעלים שלהם נרצחו, אחרים היו חתולים שהמשפחות שלהם פונו והם לא לקחו את החתולים איתם".
לספר את סיפורה
את הסרט, שאותו יצר עם העורך יצחק סברדלוב, מתכוון באדו לסיים לבד, אבל עכשיו מגיע האתגר הגדול - להשיג מימון שאותו הוא מתקשה בשלב זה להשיג מהקרנות.
"אנחנו מנסים להשיג מימון מהקרנות, מחפשים משקיעים לגייס מימון לפוסט פרודקשן ולשלוח את הסרט לפסטיבלים בעולם. הסרט כמעט מוכן וחשוב לנו לסיים אותו לבד, וזה יקרה בקרוב. אחרי שסשה חזר הפסקנו לצלם, כי היא היתה מאוד עסוקה והראש שלה היה במקום אחר, זה ברור, אבל אחרי תקופה קצרה שהיא לא הגיעה היא חזרה לעשות את המסלול הזה. היא ממשיכה להאכיל את החתולים עד היום, וחשוב לי לספר את הסיפור שלה, חשוב לי שיידעו עליה ויכירו אותה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו