בשני העשורים האחרונים קיבלנו אינספור סרטים וסדרות שעסקו בפוסט-אפוקליפסה. "הדרך", "אני האגדה", "הילדים של מחר", "האחרונים מבינינו", "28 שנים אחרי", "מקס הזועם: כביש הזעם", "מקום שקט", "המתים המהלכים" - כולם הראו לנו כיצד העולם ייראה אחרי שהסדר החברתי יקרוס, ורובם ככולם התחקו אחר דמויות נואשות שביקשו לשרוד ולמצוא מעט נחמה במציאות דיסטופית, אלימה ומדכאת.
גם "כוכבי הכלב", סרטו החדש (והשלושים במספר) של המאסטר הוותיק רידלי סקוט ("בלייד ראנר", "הנוסע השמיני", "תלמה ולואיז"), הוא מותחן פוסט-אפוקליפטי שמתרחש בשנים שלאחר קריסת הסדר החברתי, ועל פניו, הסיפור שלו נשמע כמו משהו ששמענו לא פעם (ולא פעמיים) בעבר.
הזמן הוא העתיד הלא רחוק, ומגפה דמויית שפעת מחקה את מרבית אוכלוסיית העולם. השורדים הלא רבים שנותרו מתבצרים באזורים מבודדים ומגנים על המעט שיש להם, בשעה שקבוצות של פורעים המכונות Reapers מסתובבות באזורי הספר ומבקשות לרצוח ולבזוז ללא אבחנה. המחר נראה לא משהו, בלשון המעטה. שלא לדבר על היום.
ובכל זאת, למרות רכיביו המאוד מוכרים, סרטו של סקוט - שמבוסס על רומן מאת פיטר הלר שראה אור ב-2012 - מתעקש לעשות את הדברים טיפה אחרת. הדגש שלו הוא פחות על המתח ועל האקשן, ויותר על האווירה. הסגנון שלו מהורהר ועדין. הטון שלו מלנכולי. האג'נדה שלו הומניסטית, לא ניהיליסטית. התוצאה עשויה לבאס ו/או לשעמם את מי שמצפה להיסחף אל תוך שובר קופות קצבי, מסחרר ומהודק, בסגנון זאק סניידר או מייקל ביי. אך עבורי לפחות היה מדובר בשינוי מרענן ביותר.
ג'ייקוב אלורדי ("אופוריה", "סולטברן", "פרנקנשטיין") מככב בתור היג - טייס אזרחי מדוכדך שמשייט בססנה שלו בשמי המערב התיכון של ארצות הברית. יחד עם כלבו החמוד והנאמן ג'ספר, היג אוסף אספקה ותחמושת ממרכזים עירוניים נטושים באזור דנבר, ואז שב לשדה התעופה הקטן והפסטורלי שאותו הוא חולק עם איש צבא קשוח ומיומן בשם באנגלי (ג'וש ברולין).
היג ובאנגלי מטפחים את המתחם המדוגם שלהם - שכולל את כל מה שהם זקוקים לו כדי לשרוד בנוחות יחסית - ומגנים עליו מפני כנופיות סוררות שמנסות לפלוש אליו מפעם לפעם. יש להם שיטה שעובדת. אבל היג - שניחן בעיניים עצובות במיוחד, ושעדיין לא התגבר על המוות של אשתו, שלא שרדה את המגפה - מרגיש שהוא זקוק ליותר מזה. רק להישאר בחיים לא מספיק לו.
לכן, כששדר מקוטע ומסתורי נקלט במכשיר הרדיו של המטוס שלו, היג מחליט לקחת סיכון ולטוס לכיוונו, בתקווה שימצא שם זכר כלשהו לציוויליזציה. אלא שהמסע מסתבך, ובמהלכו גיבורנו המופנם פוגש באב ובתו (גאי פירס ומרגרט קוואלי), שהקימו לעצמם בסיס קטן ונוח בלבו של יער עבות.
האב חושד בכוונותיו של הטייס הזר. הבת דווקא מסוקרנת לגביו. האם יצטרפו למסעו של היג? או שאולי היג יבחר להישאר עימם? האם היג ימצא את מה שהוא מחפש? והאם מה שהוא מחפש קיים בכלל?
נהניתי מהאופן שבו הסרט לוקח את הזמן שלו ומפנה מקום עבור רגעים יותר שקטים ועדינים
התשובות ש"כוכבי הכלב" מספק לשאלות הגדולות והדרמטיות הנ"ל אמנם לא יחדשו הרבה עבור מי שקצת בקיאים בז'אנר הפוסט-אפוקליפטי. אבל בהחלט נהניתי מהאופן שבו הסרט לוקח את הזמן שלו ומפנה מקום עבור רגעים יותר שקטים ועדינים (ואפילו רומנטיים). הנטייה הזאת של סקוט – להעדיף את האינטימיות ואת ההתבוננות הסבלנית על פני ההמולה והספקטקל - היא גם זאת שהופכת את סרטו החדש לכה מפתיע ויוצא דופן.
הסצינות המרשימות, המפעימות והיפות ביותר של הסרט (וככל הנראה שגם הזכירות ביותר שלו) הן סצינות התעופה שבהן היג וג'ספר מרחפים גבוה-גבוה מעל לפסגות ההרים (למרות שהוא מתרחש בארצות הברית, הצילומים התקיימו בהרי הדולומיטים באיטליה). גם הסצינות הליליות שבהן היג וחברו הטוב בעולם ג'ספר, שוכבים תחת שמיים זרועי כוכבים נחרטות בזכרון.
סיקוונסיי האקשן הבלתי נמנעים נוכחים גם הם כמובן. אך אלה מוצגים בפנינו כלאחר יד, וניכר שהם אינם העיקר עבור סקוט. מה שמתרחש ביניהם מעניין אותו בהרבה.
מאין יבוא עזרי?
יותר מכך, "כוכבי הכלב" מעניק את הרושם שסקוט בן הכמעט 89 למעשה השלים עם כך שעולמנו נדון לכליה. כעת, כך עולה מסרטו, השאלה היחידה שעוד נותר לנו לברר עם עצמנו היא כיצד ברצוננו להתנהל בתוך מציאות סופנית שכזאת. מניין תגיע הנחמה? מהיכן יגיע הכוח להמשיך ולתפקד בכל זאת? לאן כדאי לתעל את האנרגיה שלנו? כיצד עלינו להסתכל על מה שנותר (ועל מי שנותר) מהעולם?
כמו "להציל את מארק וואטני", סרט המד"ב האופטימי של סקוט מ-2015, גם "כוכבי הכלב" מבקש להציע נתיב חלופי בתוך השדה הז'אנרי החרוש והמוכר לעייפה. זהו עדיין סרט עצוב מאוד (וגם אלים מאוד). אך בנוסף, תמצאו בו גם תחושה חזקה של מרחב ושל חופש, איים של יופי, וכמיהה עזה למגע ולקשר.
איך שר מייקל סטייפ, סולן אר. אי. אם? "It’s the end of the world as we know it, and I feel fine". לפרקים עושה רושם שהסרט מבקש להדגים לנו כיצד מצב סתירתי שכזה אפשרי בכלל. לטעמי הוא מצליח.
סקוט מהלך כאן על חבל דק, תוך כדי שהוא מנסה לאזן בין ברבריות לבין הומניזם, בין אכזריות לבין חמלה, ובין פסימיות מוחלטת לבין שביבים רגעיים של תקווה. בסופו של דבר, הניסיון הזה לשמור על צלם אנוש במצב שבו האנושות כבר לא ממש קיימת, הוא הגורם שמאפיין ושמייחד את "כוכבי הכלב" יותר מכל. הוא גם זה שהופך אותו ליצירה רלוונטית ומעניינת, ולסרט שכדאי לצפות בו.
"כוכבי הכלב", ארה"ב 2026
ציון: 3.5 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו