"האחד והיחיד שלי", של התסריטאי-במאי דוד טאובר, הוא לא בדיוק סרט ישראלי "רגיל".
בתור התחלה, הוא כולל שדים, חייזרים, כפילים ודמויות שמתחלפות ביניהן באופן מסתורי ולא מוסבר. בתור המשך, הוא מקפץ בהנאה בין ז'אנרים שונים, תוך כדי שהוא נע בין דרמה לקומדיה לרומנטיקה לאימה לעל-טבעי. בתור קינוח, הוא עושה את כל זאת בשעה שרגליו נותרות נטועות עמוק-עמוק בתוך העולם היהודי-דתי.
זהו סרט הביכורים של טאובר, ואין ספק שמדובר ביצירה שאפתנית, פרועה ובעלת תעוזה שהולכת למקומות שיוצרים מקומיים נמנעים מללכת אליהם בדרך כלל - בטח שלא בסרט הראשון שלהם – ורק על כך מגיעות לו מחמאות. "האחד והיחיד שלי" אולי אינו חף ממגרעות, אך המקוריות, הרעננות וחוסר הפחד שלו מסייעים לו להצניע במעט את חלקיו הפחות מוצלחים.
העלילה שואבת את השראתה מאגדות תלמודיות שונות ומגוללת את סיפורם של שלושה זוגות שנקלעים לסיטואציה דרמטית - ספק רוחנית-דתית, ספק על-טבעית - שמחברת ומערבבת ביניהם, מעוררת אצלם שאלות הנוגעות לזהות, זוגיות ודטרמיניזם, ומעמידה במבחן את האמונה והאהבה שלהם.
שירה (טליה ברטפלד) היא חוזרת בתשובה ואם טרייה שחושדת שבעלה (נדב אנטמן רון) הוחלף במישהו אחר, שנראה בדיוק כמו בן זוגה. נווית סיטבון מגלמת את הרבנית שעמה שירה מתייעצת, ושמעון מימרן מגלם את בעלה, שמשמש גם הוא כרב.
אל שני אלה מתווסף גם זוג נוסף (ענבל רז ויואל רוזנקיאר) – חילוני הפעם – שעומד לפני נישואיו. מי שמשלימים את הפאזל הם אלה ארמוני, שעובדת כמלצרית בגן האירועים שבו הזוג החילוני מתכנן להתחתן, וזהר שטראוס, שצץ בשלב מאוחר כמי שעשוי לסייע ואולי אף לספק הסבר לתופעות המאוד משונות שמתרחשות במהלך הסרט.
מלבד מקורות תלמודיים, בראיונות עמו הזכיר טאובר את הקולנוע הדרום קוריאני כמקור השראה. בהתאם לכך, הסרט אכן מציע תמהיל יוצא דופן וקשה להגדרה שלוקח את הצופים להרפתקה מסעירה ומגוונת מבחינה טונאלית, שקשה מאוד לחזות את סופה.
"האחד והיחיד שלי" הופק בתקציב נמוך, צולם במהירות, והעבודה הסיזיפית עליו נמשכה כעשור בסך הכל. המגבלות והקשיים בהחלט ניכרים בתוצאה הסופית. אך כאמור, הבימוי הדינמי, ההפתעות התסריטאיות הרבות, והפסקול היעיל שחיבר המלחין רותם מואב, עוזרים לטאובר ולשותפיו היצירתיים להתגבר על רובם.
עם זאת, הגודש הרעיוני של הסרט – וחיבתו למונולוגים ומדרשים ארוכים - כן נמצא בעוכריו, וכן פוגע בקצב שלו. טאובר מקדיש זמן רב להצגת הדמויות ולהצבתן על הלוח. אך כאשר מגיע הזמן לאחד בין כל הזירות ולהתחיל ולחתור לסיום, ניכר שהוא קצת מתקשה לחבר את כל חלקי הפאזל בצורה שתהיה סוחפת ומשכנעת.
יש כאן כמה סצינות שמתארכות יותר מדי. לא כל הדמויות זוכות להיות מפותחות באותה המידה. לא כל הופעות המשחק אחידות ברמתן. לא כל השאלות שנשאלות זוכות למענה. לא כל הדברים המוזרים שקורים כאן זוכים להסבר מספק.
המהלך השאפתני שטאובר מבקש לבצע כאן מורכב וקשה מאוד, ונדרשת מיומנות גבוהה מאוד כדי לבצע אותו בצורה המיטבית. טאובר אמנם לא נמצא שם עדיין, וניתן להניח שתנאי ההפקה הלא אופטימליים לא הפכו את המלאכה לקלה יותר. אך מצפייה בסרט אין ספק שמדובר בקולנוען מוכשר שמביא משהו רענן וייחודי למסך, ולמרות שלא הכל עובד בסרט, יש כאן מספיק שכן.
אז נכון, הדרך לקו הסיום אינה חפה ממהמורות. אך היא כן מתמידה להיות מעניינת ומאתגרת לכל אורכה, היא כן מניבה סרט ישראלי מהסוג שכמעט ולא רואים, והיא כן מציגה בפנינו יוצר חדש ומוכשר שיהיה מסקרן מאוד להמשיך ולעקוב אחריו. בתקווה שלא יידרשו לו עשר שנים נוספות כדי לעשות את סרטו הבא.
"האחד והיחיד שלי", ישראל 2026
ציון: 3.5 כוכבים