אלמודובר חושב שהשיא שלו כבר מאחוריו ומה שנותר זה למחזר. הוא צודק

הבמאי הספרדי המהולל פדרו אלמודובר איבד את הניצוץ. שיאו היצירתי נמצא הרחק מאחוריו, וכל שנותר לו הוא למחזר את עצמו. 

את זה לא אני אומר. את זה אלמודובר אומר בעצמו, על עצמו, וזה קורה בעיצומו של סרטו החדש, "חג מולד מר". לצערי, מצפייה בסרט, אין לי אלא להסכים עמו. למרות איכויותיו האובייקטיביות, "חג מולד מר" הוא אכן סרט אנמי, פלגמטי וממוחזר. ניתן אפילו להגדיל ולומר שמדובר באחד מסרטיו החלשים ביותר של אלמודובר.

העלילה מסתובבת במחוזות שיהיו מוכרים לכל מי שבקיא בגוף עבודותיו של המאסטר המזדקן, ומזכירה במיוחד את הטריטוריה הסמי-אוטוביוגרפית של סרטים כמו "חינוך רע" (2004) ו"כאב ותהילה" (2019). 

במאי נערץ בשם ראול (לאונרדו סבראליה), בן דמותו של אלמודובר, עובד על תסריט חדש שלא ממש הולך לשום מקום. במרכז התסריט שכותב ראול: במאית בשם אלזה (ברברה לני), שעובדת על תסריט חדש שלא ממש הולך לשום מקום. 

כדי להכניס מעט פלפל לסיפור הבדיוני המתגבש - שמתרחש ב-2004 - ראול מחליט לשאוב השראה מהחיים האמיתיים ולשלב בתוכו טרגדיה שאירעה לבת הזוג של המפיקה הנאמנה שלו. תוך כדי שהוא מתקדם בכתיבה, אנו זוכים לראות כיצד התסריט שלו משחק את עצמו על המסך.    

זהו טריק נחמד (גם אם מוכר), אך הוא ממצה את עצמו הרבה לפני ש"חג מולד מר" מגיע לסיומו. בעיקר מכיוון שאנו צופים בסיפור חצי אפוי שעדיין חסר בו משהו. בטיוטה שעדיין נמצאת בעבודה. ביצירה לא מספקת שמסרבת, באופן מודע ומופגן, להתפתח ו/או לצבור תאוצה.

אלזה, הבמאית שמככבת בתסריט שכותב ראול, סובלת ממיגרנות ומהתקפי חרדה. בן הזוג החתיך, הרגיש והמודאג שלה - כבאי במקצועו, שמחלטר בלילות כחשפן – ניצב לצידה ומבקש לעזור לה. הם מבקרים בחדרי מיון, וממתינים שמישהו יתפנה אליהם. הם מבקרים בביתה של אשת חברה פופולרית שבדיוק מארחת בביתה מסיבה, בתקווה לקבל ממנה כדורי הרגעה ללא מרשם. אלזה עדיין מתמודדת עם מות אמה. היא סובלת ממחסום יצירתי. מנין תגיע הישועה? לא בטוח שיהיה לכם אכפת.

בהמתנה למשהו מעניין

המוזיקה המלודרמטית בפסקול אמנם מספקת את התחושה שאנו צופים במותחן בסגנון היצ'קוק. אבל בפועל קורה כאן מעט מאוד, ובשלב מסוים מתחיל להיות ברור שגם לא הולכים לקרות כאן דברים נוספים. לא דברים משמעותיים, על כל פנים. כמו התסריט שעליו שוקד ראול, גם אלזה מסתובבת במעגלים, וכל שנותר לנו לעשות הוא להתלוות אליה בשעה שהיא ממתינה שמשהו מעניין יתרחש.

כאמור, לקראת סוף הסרט, "חג מולד מר" הופך לסוג של "אדפטיישן". אחת הדמויות, שזוכה לקרוא את התסריט החדש של ראול, קוטלת אותו, ואת התסריט המתהווה שלו, ללא טיפה של רחמים. על הדרך גם מתפתח דיון שטחי ונטול תובנות אמיתיות סביב מקורות השראה. האם אמנים הם בעצם ערפדים אנוכיים ובוגדניים שניזונים מהטרגדיות ומהסבל של חבריהם?

מצד אחד, זה בהחלט מפתיע (וקצת מצחיק) לשמוע כיצד הדמות הבדיונית הזאת אומרת פתאום בקול רם את מה שכל מי שיושב באולם וצופה בסרט הבינוני והלא מאוד מעניין הזה חושב באותו רגע. בכל זאת, לא בכל יום אנו זוכים לראות במאי ברמתו של אלמודובר מדגים רמה כה גבוהה של כנות ומודעות עצמית. לא בכל יום אנו זוכים לראות יוצר מהולל מתעמת עם עצמו בצורה כל כך חריפה, חשופה ומזוכיסטית. 

מצד שני, אלמודובר, כך מסתבר, אינו צ'רלי (או דונלד) קאופמן, והטריק הממזרי והלא צפוי שהוא שולף משרוולו רק מדגיש את מה שכבר ידענו. "חג מולד מר" אינו סרט טוב. אז מדוע התעקש להמשיך לעשות אותו בכל זאת? מדוע לא גנז אותו? מדוע התעקש להוציא אותו? מדוע בחר להשלים עם האופי הטיוטתי של הפרויקט? מדוע היה סבור שהתרגיל המטא-קולנועי המעגלי והלא מספק הנ"ל מצדיק גזילת שעתיים מחיינו? באמת שלא ברור.

כרגיל אצל אלמודובר, גם "חג מולד מר" הוא חגיגה לעיניים ולאוזניים. הצבעים, הפרצופים, המוזיקה, הצילום, הסטייל – הכל יפהפה ויושב בול במקום. כל פריים מלמיליאן. אך מתחת לפני השטח לא תגלו כאן הרבה יותר משלושה קולנוענים – אלמודובר, ראול ואלזה – שמחפשים אחר נושא ראוי ומעניין לסרט חדש, ולא מוצאים. אם אתם לא מעריצים מושבעים, אל תרגישו מחויבים. 

"חג מולד מר", ספרד 2026

ציון: 2.5 כוכבים