מאולץ ולא מספיק מצחיק: כך נכשל סרט המחווה ל"גבעת חלפון אינה עונה"

"משימה בלתי אפשרית" – כך הגדירו חלק ממשתתפי "גבעה 338" את הסיכויים שסרטם ישתווה ל"גבעת חלפון אינה עונה", הקומדיה הצה"לית האיקונית שלה הם ביקשו לחלוק כבוד עם הפרויקט הקולנועי החדש שלהם.

זה נכון. באמת מדובר במשימה בלתי אפשרית. אך גם את המשימה הבלתי אפשרית הזאת, מסתבר, ניתן היה לנסות ולבצע בדרך טיפה יותר רצינית, מכובדת ומספקת מזו שנבחרה לבסוף.

הדיבורים על סרט המשך רשמי לגבעת חלפון החלו כבר לפני כמה עשורים טובים, אך מעולם לא צברו יותר מדי תאוצה. אסי דיין – שביים והשתתף בכתיבת המקור יחד עם נפתלי אלטר - עבד במשך שנים על תסריט חדש. שלישיית הגשש החיוור אפילו היו במגעים להשתתף. אלא שאז התערבו החיים עצמם (והמוות), והפרויקט הוקפא לצמיתות.

כעת, לרגל חגיגות היובל של הסרט - וכשישראל "פולי" פוליאקוב (שהלך לעולמו ב-2007) ואסי דיין (שנפטר ב-2014) כבר אינם איתנו - נעשה ניסיון נוסף להחיות את המותג הוותיק, לעדכן אותו לימינו אנו, ולסחוט ממנו עוד כמה שקלים. זהו לא סרט המשך רשמי, כך אומרים לנו, אלא סוג של מחווה מושקעת שמבקשת להמשיך בדרכם של הגששים ולגרום לצופים להיזכר בחיוך בסרט המקורי.

צר לי לבשר לכם, אבל זה לא כל כך עובד. לא כסרט שנוצר בעקבות סרט אחר (שהוא לגמרי במקרה גם אחד הסרטים הישראליים המצליחים, האהובים והמצוטטים בכל הזמנים), וגם לא כסרט שאמור לעמוד על שתי רגליו באופן עצמאי ובזכות עצמו.

שכן למרות הזמן הרב שעמד לרשות היוצרים, בכל זאת נראה שכמעט ולא הושקעה מחשבה בדבר עצמו. כלומר, ללא ספק הושקע מאמץ רב בהרכבת החבילה, בבחירת השחקנים שישתתפו, ובשתילת הרפרנסים הרבים והבלתי נמנעים ל"גבעת חלפון". אך נראה שתוך כדי, אף אחד לא טרח לשאול שאלות בסיסיות כמו "מה בעצם גורם ל'גבעת חלפון' להיות סרט כל כך מוצלח?" או "למה הקהל עדיין אוהב אותו כל כך?".

לראיה, מעבר לכמה נקודות דמיון שטחיות ביותר (העלילה לכאורה מתרחשת באותו בסיס שבו התרחשה עלילת "גבעת חלפון", יש כאן כמה רפליקות מפורסמות שזוכות להיות מצוטטות ללא סיבה נראית לעין, צוות השחקנים מובל בידי כמה קומיקאים מצליחים) אין באמת שום קשר בין שני הסרטים: לא ברוח, ולא במהות.

"גבעת חלפון" היה ונותר סרט אנרכיסטי, סוריאליסטי ובלגניסטי שנכתב ובוצע בידי צוות קומי מיומן, מבריק, מגובש ומנוסה שהיה מצוי בשיא הצלחתו ובשיא פריחתו היצירתית. "גבעת 338", לעומת זאת, מתכבד להיות מוצר ממסדי, מסחרי, מלאכותי, מחושב ונוצץ למראה שכל קשר בינו לבין קולנוע מקרי בהחלט.

בראיונות עם היוצרים גם נאמר שישנה (או שהייתה) כוונה להפוך את הסרט החדש לסדרה שתשודר בקשת, כך שלמעשה אנו צופים בפיילוט טלוויזיוני. סחתיין על האמביציה ועל הסינרגיה. אבל קצת חבל שלא חשבו שם קודם על איך לעשות סרט טוב, עם דמויות מוצלחות שנרצה להמשיך ולצפות במעלליהן. ובכלל, על פי רוב עדיף לעשות את הדברים בסדר הפוך (ע"ע הגרסה הקולנועית של "קופה ראשית", שהגיעה לקולנוע רק אחרי שהסדרה זכתה להצלחה על המסך הקטן).

בפועל, הסיפור של "גבעה 338" פשוט אינו מעניין (או משעשע) במיוחד. במרכזו אנו מוצאים את מגי (יעל פוליאקוב, בתו של פולי), מב"סית בהמית וחסרת כל חן שאינה פוסקת לפעור את אישוניה ולנבוח על פקודיה, ואת אדיר (שחר חסון), מילואימניק קומבינטור שכורה ביטקוין בבונקר סודי ששוכן במעמקי הבסיס.

העניינים מסתבכים כאשר סגן הרמטכ"ל (טל פרידמן) מחליט לפנות את הגבעה שעליה שוכן המתקן הצבאי המבודד, ולשם כך נשלח למקום קצין צעיר ומאורס בשם רן (אברהם ארנסון). מפה לשם, הוא פוגש במקום במקרה את עמית (קים אור אזולאי), מי שהייתה אהובת נעוריו, וכדי שלא יהיה לכם משעמם, לגבעה המאובקת מגיע עד מהרה גם אביה של עמית, עמוס (אלי יצפאן) - כי הבית שלו בדיוק קרס ואין לו איפה לגור.

התסריט המסורבל (שעליו חתומים לא פחות מארבעה כותבים) מוסיף סיבוכים נוספים בדמות ארוסה תככנית (דנה מכטיי), אמא אשכנזייה מעוררת חלחלה (עידית טפרסון), אבא אשכנזי קמצן (שמואל וילוז'ני), כמה דמויות של רוסים שאפשר להתנשא עליהן ("ואדים, אתה בכלל לא נימול!"), כמה בדואים שלא בדיוק ברור כיצד הם בדיוק משתלבים בחגיגה (או מדוע הם נחוצים כלל), ושחקן חביב אחד עם תסמונת דאון (גל לינקר), שמגלם את אפסנאי הבסיס, ושנושא מונולוג ראוי להערכה לקראת סוף הסרט (כל הכבוד. אבל זה לא מכפר על כל היתר).

ההומור של "גבעה 338" נע בין נמוך לנמוך מאוד, ואינו בוחל בפלוצים, בצעקות, במכות, בגסות, בוולגריות ובעילגות. אם שום דבר מכל זה לא עובד, אפשר גם תמיד לצעוק משהו באנגלית עם מבטא ישראלי כבד ולקוות לטוב.

שנינות כמעט ולא תמצאו כאן, וגם לא סיבות לצחוק. אלי יצפאן – אדם קורע על פי כל קנה מידה – נדרש משום מה לבסס את הופעתו על זו שמגיש שייקה לוי בסרט המקורי, וחבל שכך. דמיינו להביא את לברון ג'יימס לקבוצתכם, ואז להגיד לו לשחק כמו מייקל ג'ורדן.

שחר חסון, לעומת זאת, מקבל קצת יותר חופש פעולה ובונה סוג של דמות, שאפילו מצליחה להעלות סוג של חיוך על הפנים. אך גם הוא נתקע לבסוף בתוך אילוצי ה"סיפור", ובשלב מסוים הוא אף מוצא את עצמו משחזר את הסצינה המפורסמת של סילביה המשתוללת (עדיין לא הבנתי למה), והופך גם הוא לחלק מהקרינג' הכללי שהולך ומשתלט על המסך.

על עלילת המשנה – שעוסקת בקשר הרומנטי המתחדש בין רן לבין עמית – עדיף להמעיט במילים. לא רק שהסצינות המשותפות של זוג הנאהבים נראות כאילו שנלקחו מסדרת דרמה גנרית לבני הנעורים, אלא שהן גם לא מתקרבות ללהיות משעשעות ו/או משכנעות, שלא לומר הכרחיות.

האם הכל כאן רע? לא. אבל הכל כאן בהחלט סתמי, ולכל אורך הדרך, החיבור ל"גבעת חלפון" נעשה באופן מאולץ ולחלוטין לא אורגני. נקודת השיא של הסרט מבחינתי מגיעה בסצינה קצרצרה שבה שחר חסון ואלי יצפאן מקשקשים ביניהם על מטבע וירטואלי ומטבע וירטואוזי (ומזכירים את הסצינה האלמותית ב"הזאב מוול סטריט" שבה מתיו מקונהיי מסביר ללאונרדו דיקפריו איך הבורסה עובדת). אך מלבד הבלחה קצרה זו, רוב רובו של "גבעה 338" משתכשך במי אפסיים.

פלאשבק חטוף לתאונה קשה ומדממת שעבר רן אמנם נראה כאילו נלקח מסרט אימה. אך משום מה, נראה שהוא דווקא אמור לעורר בנו צחוק. כך גם כמה הערות גזעניות שנזרקות לאוויר באגביות. כך גם בדיחת שואה סרת טעם. למיטב זכרוני, את כל הדברים האלה דווקא לא ניתן היה למצוא ב"גבעת חלפון" (שהסתפק בזמנו בבולה בולה).

היישורת האחרונה של הסרט היא גם חלקו החלש ביותר. שורה של סצינות נמהרות שמבוצעות כלאחר יד, ללא כל תנופה וללא כל תשוקה, קושרות את כל ה"עלילות" יחדיו בצורה מאוד לא אלגנטית ונותנות את האות להשמעה חוזרת של שיר הנושא (ושל "תן לשים ת'ראש על דיונה", כמובן).

גם חמישים שנה לאחר צאתו, "גבעת חלפון אינה עונה" הוא סרט שעדיין צופים בו, שעדיין עוסקים בו, שעדיין מצטטים מתוכו, ושעדיין נהנים ממנו. לא צריך להיות נביא כדי לדעת של"גבעה 338" לא צפוי גורל דומה.

במקום להפיק "סרט מחווה" רנדומלי, סרטי יונייטד קינג יכלו פשוט לשחרר לאולמות עותק משוחזר, משופץ וחגיגי של הדבר האמיתי. ככה באמת עושים כבוד לנכס צאן ברזל קולנועי. כולי תקווה שהלקח יופנם וייושם עד חגיגות היובל של "שלאגר".

"גבעה 338", ישראל 2026

ציון: 2 כוכבים