ראינו את "ספיידרמן" החדש - וזה כל כך ברור: הוא ירסק את הקופות

"ספיידרמן: יום חדש" אמנם לא ישיב את מארוול לימיה הגדולים, והוא גם לא ישכיח מאיתנו את כל הסרטים המעפנים שהחברה הפיקה מאז "הנוקמים: סוף המשחק". אך הוא כן צפוי לספק את המעריצים, ולרסק את הקופות כאילו היה הענק הירוק.

זהו סיקוול סולידי, מושקע, מסוגנן, וכמובן שגם ארוך מדי (145 דקות), שגדוש עד אפס מקום בקווי עלילה ובדמויות. בתוך כך, יש בו חופן של רגעים שגרמו לקהל שעמו צפיתי בסרט למחוא כפיים ולהריע, ויש בו גם רגע אחד שגרם לקהל למחוא כפיים ולהריע, ואז להתהפך ב-180 מעלות תוך שניות – שזה כידוע אחד הטריקים הקשים ביותר לביצוע.

"יום חדש" גם נראה מצוין ומתכבד להיות סרט הספיידרמן עם הבימוי הכי טוב מאז הימים העליזים של סם ריימי (הבמאי שחתום על הטרילוגיה המקורית). ניכר שקברניטי ה-MCU הפנימו את הביקורת החריפה שהופנתה כלפיהם בכל מה שקשור לשימוש המוגזם במסכים ירוקים ואפקטים דיגיטליים מצ'וקמקים.

ניכר שההצלחה המסחררת של סרטי "ממד העכביש" המונפשים (והמאוד משפיעים) אילצה אותם להעלות את הרף בכל מה שקשור לוויזואליה. ניכר גם שכולם במארוול הבינו שגימיק המולטיוורס כבר הספיק לצאת לכולנו מכל החורים – ותודה לאל על כך!

לפיכך, הסרט הרביעי בסדרה מבצע סוג של "אתחול מחדש". הוא מוריד את ספיידי לגובה הקרקע, מחזיר אותו ל"עולם האמיתי", ומבקש להציג לנו גרסה רצינית ובוגרת יותר שלו. בכל זאת, כבר חלפו עשר שנים מאז שטום הולנד עשה את הבכורה החלומית שלו בתפקיד ב"קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים", ובהחלט הגיע הזמן להתקדם, להתפתח וללמוד כמה טריקים חדשים.

סיפורנו הוא כזה: ארבע וחצי שנים חלפו מאז שפגשנו בפיטר פארקר בפעם האחרונה, והוא עדיין מאוד-מאוד עצוב ובודד. כזכור, דודתו האהובה, מיי (מריסה טומיי) נפרדה מן העולם בנסיבות טרגיות. אהובתו, MJ (זנדאיה), לא זוכרת מי הוא, וכך גם ה-BFF שלו, נד (ג'ייקוב בטלון). שניהם המשיכו הלאה ללימודים ב-MIT, ורק פיטר המסכן נשאר מאחור.

את ימיו הוא מעביר בלכידת פושעים ובעשיית סדר ברחובותיה של ניו יורק. העבודה הפכה למרכז הכובד של חייו, ולמרות ההצלחה הלא מבוטלת שהוא נוחל בתחום, יש לדבר השלכות ברורות ומיידיות על בריאותו הנפשית ועל מצבו המנטלי והפיזי.

העניינים מסתבכים עוד יותר עם הופעתו של נבל מסתורי שיכול לקפץ בין בני אדם באופן טלפתי תוך כדי שהוא מאכלס את גופם של אנשים תמימים. המטרה הסופית של הנבל הנ"ל אינה ברורה. אך עושה רושם שיש לו עניין מיוחד בפעילות הסודית של סוכנות ממשלתית בשם "בקרת נזקים" (שיושבת כאן על המשבצת שעליה ישבה בעבר S.H.I.E.L.D).

בכל מקרה, ספיידי לא יכול לטפל באיום בעצמו, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו מאחד כוחות עם המעניש (ג'ון ברנתאל), גיבור על אלים ואפל שניחן בתשוקה בלתי נשלטת להרג ונקמה - וגם ברוס באנר (מארק ראפלו), הידוע כענק הירוק, וילנה בלובה (פלורנס פיו), הידועה כאלמנה השחורה, צצים לזמן קצר כדי לייעץ לגיבורנו ולסייע לו במשימתו.

במקביל, העומס הנפשי והגופני שפיטר מתמודד עמו מצית תהליך פיזיולוגי מדאיג ולא מוסבר שמשנה את הרכב ה-DNA שלו, ושגורם לצד העכבישי שלו להתחזק על חשבון הצד האנושי.

אם לא די בכך, יש גם את MJ, שנגררת גם היא אל תוך הבלגן, וכמובן שנוכחותה, יחד עם העובדה שהיא המשיכה הלאה בחייה (ואינה זוכרת את פיטר כלל), הופכים את הכל לאפילו עוד יותר קשה ומדכדך עבור גיבורנו המסכן.

הכימיה בין טום הולנד לזנדאיה היא אחד הקלפים החזקים של הסרט (ושל הסדרה כולה), והביטים הדרמטיים והאמוציונאליים בין השניים מטופלים בצורה סבלנית, מדויקת ואפקטיבית, ומעניקים ל"יום חדש" את הנופח הרגשי שלו.

הולנד, מצדו, נאלץ להיות הרבה פחות בדחן ושטותניק (בכל זאת, הבנאדם שרוי בדיכאון עמוק), וכתוצאה מכך, מפלס ההומור נמוך הפעם באופן משמעותי מזה של הסרטים הקודמים. אני יכול להבין את ההחלטה, ויש קסם מסוים בלראות את הולנד מתבגר לנו מול העיניים והופך "מנער לגבר". אבל התזמון הקומי המצוין של הולנד, והקשקשת ההיפראקטיבית הבלתי פוסקת שהפכה לסימן ההיכר שלו כפיטר פרקר, בהחלט חסרו לי.

כיף לראות את ספיידי עובד יחד עם המעניש (מעריצים אמיתיים בוודאי יודעים שההופעה הראשונה של הדמות הייתה בחוברת קומיקס של ספיידרמן), אבל פחות כיף לראות כיצד הפכו את האנטי גיבור הרצחני ומוכה הטראומה - שמככב בסדרה משלו בדיסני פלוס - לקריקטורה שתפקידה העיקרי הוא להיות אתנחתא קומית, ולהוות קונטרה לפיטר (בקטע של "אתם רואים ילדים? מה שהמעניש עושה זה לא טוב"). שוב, אני מבין את ההחלטה. בכל זאת, מדובר במוצר צריכה מיינסטרימי שמיועד לקהל רך בשנים. אבל זה עדיין קצת צורם.

טוויסט גדול היה פה?

הטוויסט הגדול של "יום חדש" לא יפתיע את מי שמכירים טיפה את העולם של מארוול, מפני שברגע שזהותו של הנבל מתבררת, כל מה שקורה אחר כך הופך לדי צפוי (ומעט מאכזב). אבל גם אם הפוטנציאל הכולל לא ממומש במלואו, יש בסרט מספיק דברים טובים וכיפיים כדי שזה לא יפריע יותר מדי.

הבמאי דסטין דניאל קרטון ("שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות") מארגן מספר סיקוונסים מסעירים של אקשן (הסרט נפתח במונטאז' סוחף ומורכב שערוך לצלילי "Wolf Like Me" של טי וי און דה רדיו – תמיד דרך טובה להכניס את הצופים לעניינים באופן מיידי). הסצינות הדרמטיות, שקצת מסתובבות בטריטוריות של אופרת סבון לבני הנעורים, מתבררות כחיוניות ומהותיות לא פחות מסצינות הפעולה.

באופן מפתיע, תמצאו בסרט גם השפעות לא ברורות מאליהן של דיוויד קרוננברג, כאשר התהליך הגופני המלחיץ שעובר על פיטר מפליא להתכתב עם "הזבוב" ו"ספיידר" (כמה מתאים), שניים מסרטיו של אמן אימת הגוף הקנדי.

קשה לבוא בטענות

בסופו של דבר, "יום חדש" לא באמת מצליח לחדש יותר מדי, והוא לא באמת מתקרב לשיאים של "השיבה הביתה", הסרט הראשון (והטוב ביותר, בהפרש ניכר) מבין הארבעה שהופקו עד כה. אבל לטעמי הוא מוצלח יותר משני הסרטים הקודמים, הן מבחינה קולנועית והן מבחינה דרמטית/רגשית, והוא גם נראה די נפלא – על אחת כמה וכמה כשמציבים אותו לצד סרטי גיבורי העל המרושלים והפחות מרשימים של מארוול ודי.סי בעשור האחרון.

נכון, התוצאה הסופית לא לגמרי אחידה, לא בקצב ולא באיכות. אבל קשה לבוא בטענות. גם כי רואים ומרגישים שכולם ממש-ממש השתדלו והשקיעו למענכם. אבל גם - ובעיקר - כי הסרט נותן למעריצים הרעבים מנה מוגדלת ומפנקת של מה שהם באו לראות.

אז אולי לא מדובר ביצירת מופת. אבל כן מדובר באחלה שובר קופות לימי הקיץ. וגם בתור סרט גיבורי על הוא לא רע בכלל. במיוחד אם גילכם הביולוגי (והקילומטראז' שלכם בז'אנר) עדיין נמוך.

"ספיידרמן: יום חדש", ארה"ב 2026

ציון: 3.5 כוכבים