"כי את מכוערת": סרט יפה עם סצינת סיום בלתי נשכחת

"כי את מכוערת", של התסריטאית-במאית שרון אנגלהרט, היא יצירת ביכורים מחוספסת, נשכנית ומרגשת, שהולכת וצוברת תנופה ככל שהיא מתקדמת.

התסריט אמנם מורכב מאלמנטים שמוכרים לנו מסרטים כמו "אפס ביחסי אנוש", של טליה לביא, ומשלל דרמות משפחתיות ישראליות. אך אנגלהרט ושחקניותיה המצוינות בכל זאת מצליחות להרכיב בעזרתם משהו חדש וייחודי, והתוצאה המצחיקה-עצובה-מרשימה שיצאה תחת ידן לא תתקשה להתגנב לכם אל תוך הלב. בדיוק כמו גיבורת הסרט.

ריקי רייף סיני ("המפקדת") מככבת בתור אביגיל – חפ"שית גדולת גוף מירושלים, שמתרגשת לקראת יציאה אפשרית לקורס קצינות. לאחר שחברותיה ליחידה מקניטות אותה בנבזיות בשל בתוליה (ובשל המראה החיצוני שלה), אביגיל מחליטה לנצל את חופשת השבת כדי למצוא לעצמה בחור שיעזור לה לרכוש מעט ניסיון מיני.

אלא שעוד לפני שהיא מספיקה לאתר מועמד מתאים, אביגיל נאלצת לשים את המשימה שלה בצד ולהתמודד עם המצב הלא פשוט ששורר בבית, וישנה תחושה שזו לא הפעם הראשונה שבה זה קורה.

האמא שלה (יעל אבקסיס) לא יצאה מהמיטה כבר ימים ארוכים, האבא שלה (יוסי מרשק) כלל לא נמצא בתמונה, ואילו אחותה בת ה-15, נעמי (אורי אבינועם), מתחילה פתאום להקיא - ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר, כשמישהי בסרט מתחילה פתאום להקיא, נכון?

מערכת היחסים החמה והתומכת בין אביגיל ונעמי ניצבת בלב לבו של הסרט, והדינמיקה המאוד משכנעת ביניהן מהווה את מוקד הכוח העיקרי שלו. למרות שהסיטואציה שבה השתיים מוצאות את עצמן אינה זרה לנו, המקומות המאתגרים והכלל לא פשוטים שאליהם התסריט מוביל אותן – והאופנים הלא צפויים (אך אמינים לחלוטין) שבו הן מגיבות ומתמודדות - מניבים חופן רגעים שניחנים בעוצמה דרמטית ורגשית שלא ניתן לחלוק עליה.

ריקי רייף סיני, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים עבור עבודתה כאן, מופיעה בכל פריים של הסרט ונושאת אותו על כתפיה במיומנות רבה. הדמות שלה מורכבת, סוערת, ומלאת סתירות וניואנסים, והעלילה דורשת ממנה לנוע במהירות גדולה בין קשיחות לרכות, ובין זעם לכאב. לעיתים יש לתנועה הזאת אפקט קומי. לעיתים הדבר דווקא גורם ללב להתכווץ ולהיצבט. סיני עושה עבודה יוצאת מן הכלל בשני הקצוות הנ"ל, וכאמור, אנגלהרט ממש לא עושה לה חיים קלים. להיפך.

גם אורי אבינועם, שאותה פגשנו מוקדם יותר השנה ב"על כלבים ואנשים", של דני רוזנברג, עושה עבודה מדויקת ונהדרת (שעליה זכתה בפרס אופיר בקטגוריית שחקנית המשנה). מי שמשלים את התמונה הוא בן סולטן ("משמר הגבול", "חמצן"), שצץ בתפקיד משנה קטן אך משמעותי בתור בחור מהשכונה שיש לאביגיל קראש עליו.

זהו סרט קטן, צנוע ולא מאוד ארוך שעושה המון עם מעט. לא הכל בו מפותח עד הסוף, ולא כל מהלכיו מבוצעים בצורה אופטימלית. אבל מה שכן עובד, עובד מעולה.

בתוך כך, דמויות כמו אביגיל כמעט ואינן זוכות לככב בסיפורים משל עצמן, ואנגלהרט מתייחסת אליה (ואל המסע הלא פשוט שהיא עוברת) בכבוד, באהבה, ובכנות ראויים לציון.

אביגיל מתנהגת בתוקפנות, בגסות ובארסיות כי ניסיונה המר לימד אותה שאם לא תתנהג כך, סיכויים גבוהים שתותקף בעצמה. לא רק שהסרט מפליא להדגים זאת לצופים, אלא שהוא גם מפליא לקלף את שכבות ההגנה הרבות מעל לאביגיל, ולהציג לנו אותה כפי שהיא באמת. זה קורה באיטיות, בטבעיות ובהדרגה, ומגיע לשיא בסצינת סיום בלתי נשכחת שרק המחשבה עליה מעלה לחלוחית בעיניי. "כי את מכוערת" הוא סרט מאוד-מאוד יפה.

"כי את מכוערת", ישראל 2025

ציון: 4 כוכבים