"מי מפחד מוירג'יניה וולף" פוגש (סוג של) "הצעה מגונה" ב"ההזמנה" – דרמה קומית מצחיקה-מרירה שעוסקת באהבה, במין ובמערכות יחסים מונוגמיות.
התוצאה אמנם קולחת ומצחיקה, אך לא עמוקה, נועזת או פורצת דרך בשום צורה, והסיבה העיקרית לצפות בה הם ארבעת שחקניו - שמיטיבים לעבוד יחד ושבהחלט מצליחים לייצר ניצוצות.
סת' רוגן ואוליביה וויילד (שגם ביימה) מככבים בתור ג'ו ואנג'לה - זוג נשוי ששרוי במשבר מתמשך. אדוארד נורטון ופנלופה קרוז מגלמים את הוק ופינה, זוג פרוע, עתיר ביטחון עצמי, משוחרר מינית ולכאורה מושלם שגר בדירה מעל, ושנוטה לעשות סקס בקולי קולות.
העלילה הדחוסה מתרחשת בדירתם של ג'ו ואנג'לה לאורך ערב אחד, שבמהלכו השכנים מלמעלה מגיעים להתארח בהזמנתה ה"ספונטנית" של אנג'לה. לג'ו האומלל והקנאי ממש אין כוח למפגש, והוא רק ממתין להזדמנות כדי לבקש משכניו לשמור על ווליום סביר בעת קיום יחסי מין.
אנג'לה, לעומת זאת, עושה שמיניות באוויר כדי להרשים את הוק ואת פינה, ונראה שהייתה שמחה ללמוד מהם טריק או שניים בכל מה שקשור להגעה לאורגזמה.
הסיטואציה הבסיסית ממהרת לצאת משליטה, כמובן, והמתח המיני הבין-זוגי מוביל לשורה ארוכה של התנגשויות, הפתעות, תפניות ורגעי קרינג' מביכים שצפויים לדבר ללבם של כל מי שמצויים במערכת יחסים ארוכת שנים - ואני בכוונה לא נכנס לפרטים, כי מוטב שתגלו בעצמכם.
על-פניו, "ההזמנה" מייצג זן נכחד של קולנוע הוליוודי. זהו סרט מושקע, מקורי, אינטליגנטי, מצחיק ופרובוקטיבי לקהל בוגר, שמיועד עבור המסך הגדול (ולא שירותי הסטרימינג). למקרה שלא שמתם לב, כבר כמעט ולא עושים כאלה יותר.
עם זאת, מבט קרוב יותר מגלה שלמעשה מדובר ברימייק ללהיט ספרדי מ-2020 בשם "השכנים מלמעלה", שכבר זכה לכך שיעשו רימייקים שלו בצרפת, דרום קוריאה, איטליה ועוד.
במילים אחרות, זהו מקרה שמאוד מזכיר את זה של "זרים מושלמים", הלהיט האיטלקי מ-2016 שזכה עד עתה ללא פחות מ-24 גרסאות שונות (כולל גרסה ישראלית בבימויו של ליאור אשכנזי).
אין בכך פסול, כמובן, וברור שיש כאן סיטואציה בסיסית מנצחת שניתן להזדהות איתה, לזרום איתה וליהנות ממנה בכל שפה ובכל תרבות. אך כל מי שמצפה לתובנות חדשות, לאומץ יצירתי או לאמירה משמעותית כלשהי שתאתגר את הצופים צפוי להתאכזב, שכן "ההזמנה" גדוש בדיבורים על הסקס, אך שם זה גם נשאר. בגדר דיבורים.
הסרט אולי מפלרטט עם רעיונות שמאיימים על הסטטוס קוו הבורגני-מונוגמי, אך גם מקפיד שלא לחצות את הקו שלאחריו כבר אין דרך חזרה.
הוא נהנה לייצר בלגן ולהוציא את גיבוריו (ואת צופיו) משיווי משקל, אך בסופו של דבר, סרטה של וויילד - שעובד שעות נוספות כדי לשכנע שהוא "רציני", "אמנותי" ו"חסר פשרות" - הוא סרט סנטימנטלי ושמרני למדי שלא צפוי להביא לעלייה בשיעור הגירושים (למקרה שהייתם מוטרדים).
מה שמותיר אותנו עם השחקנים. באופן מפתיע, דווקא סת' רוגן הכל כך מאוס הוא זה שראוי לתואר ה-MVP. השטיק הקבוע שלו באמת יצא כבר מכל החורים. אך כאן הוא מפליא לתבל את הפאנצ'ליינים הרבים - שמוגשים כולם בתזמון ובטון מושלם - עם תסכול ועצב עמוק. התגובות הציניות שלו לקשקושים של שכניו, והדינמיקה הלוחמנית שמתפתחת בינו לבינם - ובינו לבין רעייתו - מתפקדות כמנוע הדרמטי של הסרט ומספקות לו את רגעיו הטובים ביותר.
אדוארד נורטון, שיושב על משבצת מאוד דומה לזו שעליה ישב ב"בירדמן", כבר הוכיח לא פעם בעבר שהוא מצטיין בתפקידים שדורשים ממנו להיות שמוק יהיר עם ביטחון עצמי מופרז, והוא אינו מתקשה לעשות מטעמים מהמונולוגים שהתסריט מעניק לו בנדיבותו.
פנלופה קרוז, מצדה, קורנת ותוססת כתמיד, ולמרבה המזל, הפעם גם תצוגת המשחק שלה משכנעת (מה שלא תמיד קורה, למרבה הצער).
אוליביה וויילד, לעומת זאת, אולי "הולכת על זה" בכל הכוח, אך במקרה שלה, דווקא ניתן להרגיש שהיא ממש מתאמצת. כאמור, מאמץ היתר ניכר גם בבימוי. אבל לא ברמה שזה פוגם בהנאה (וזה גם נרגע טיפה, בשלב מסוים).
חלקו האחרון של הסרט, שבו וויילד משיבה את הסדר על כנו, הוא החלק שבו "ההזמנה" חושף את צבעיו האמיתיים ומבהיר את כוונותיו.
וויילד אולי מרבה להזכיר בראיונות את שמם של הבמאי מייק ניקולס והבמאית-שחקנית דיאן קיטון. אך עוד יש לה מה לשפר אם ברצונה להגיע לרמתם ביום מן הימים.
בינתיים כישרונה מספיק כדי להניב מוצר מבדר, אך לא מאוד רציני, שמזמין את הצופים ליהנות מארבעה שחקנים טובים שמתווכחים ומדברים על סקס במשך שעה ושלושת רבעי. מצד אחד, זה לא מעט. מצד שני, בואו נשמור על פרופורציות.
"ההזמנה", ארה"ב 2026
ציון: 3.5 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו