סרטי "מת לצעוק" ("Scary Movie") תמיד היו גסים, מטופשים ולא מאוד מצחיקים, והסרט החדש (והשישי במספר) ללא ספק ממשיך את המסורת בגאון.
עם זאת, למרות רמתו הנמוכה, בדיחותיו הצפויות, והתחושה שהוא מאחר את הרכבת בכמה שנים טובות (לפחות), לטעמי מדובר דווקא באחד הפרקים היותר מוצלחים (ומוצדקים) של הסאגה הפרודית הוותיקה. באופן יחסי, כמובן.
כפי שאתם בוודאי יודעים, סדרת "מת לצעוק" הושקה בשנת אלפיים בעקבות הצלחת סרטי "צעקה", ושמה לה למטרה לעשות צחוק מכל להיטי האימה שהסתובבו על המסכים באותה תקופה.
אבל אם שני הסרטים הראשונים (שנוצרו בידי האחים וויינס) עוד היו סבירים איכשהו, הרי שאלה שבאו בעקבותיהם (ושהופקו ללא מעורבותם של האחים) הלכו ודירדרו את המותג לתהומות של טעם רע ואנטי-הומור.
כעת, למעלה מעשור מאז הסרט הקודם בסדרה, ובעקבות האתחול מחדש שבוצע לסדרת "צעקה" ב-2022, הצוות המקורי - שכולל את כל משפחת וויינס, פחות או יותר, את אנה פאריס ורג'ינה הול המצוינות, ועוד – חוזר בהרכב מלא על-מנת "לאתחל מחדש" גם את הסדרה הפרודית.
מטבע הדברים, התוצאה מאוד לא אחידה ולפרקים גם מאוד לא מצחיקה. להיטי האימה שזוכים להתייחסות קצרה ובדרך כלל סתמית כוללים את "יופי מסוכן" ("The Substance"), "שעת הנעלמים", "חוטאים", "לונגלגס", ו-"יעד סופי" בין השאר.
אבל למרות כל מה שקרה בז'אנר האימה בעשור וחצי האחרונים, הסרט שזוכה למרבית העקיצות ושגם מעניק ל"מת לצעוק" את "המסגרת העלילתית" שלו הוא עדיין "צעקה" – מה שבהחלט גורם לפרויקט להרגיש מיושן ולא רלוונטי כבר עכשיו.
הניסיונות לשלב הומור קצת יותר עכשווי ופרובוקטיבי מרגישים מאולצים, וגם המערכון הקצרצר שנועד לרכב על ההצלחה של "מייקל" נראה כמו משהו שהוכנס אל תוך הסרט ממש בשנייה האחרונה.
כך או כך, התסריט מוותר על אמירה ברורה לטובת לעג כללי לצעירי ה-woke ואזכורים לא מאוד חתרניים של מילות מפתח בעלות קונוטציה פוליטית (כמו DEI ו-ICE).
המקומות שבהם "מת לצעוק" זוכה לקצת יותר הצלחה, לעומת זאת, הם אלה שבהם הוא משכפל את הנוסחה של תעשיית האתחולים המחודשים ומשתעשע איתה. חזרתם של השחקנים המקוריים, והצבתם לצד דמויות חדשות וצעירות, מאפשרת לתסריט לנעוץ שיניים בנטייה ההוליוודית למחזר את להיטיה, ולמתוח ביקורת משעשעת על האופן שבו האולפנים מנסים להצעיר את מותגיהם הוותיקים ולהתאים אותם לרוח הזמנים.
במובן הזה, מרלון וויינס (שמגלם את שורטי הסטלן), אנה פאריס (שיושבת על המשבצת של נב קמפבל) ורג'ינה הול (שמגלמת את חברתה הטובה) משדרגים את הסרט באופן ניכר, ומובילים אותו אל עבר סוף מפתיע ויוצא דופן יחסית לז'אנר וליוצרים המעורבים.
הול אמנם זכתה למעט עדנה בשנה שעברה כאשר לקחה חלק ב"קרב רודף קרב", אך וויינס ו-פאריס כמעט ולא הופיעו על המסך הגדול בעשור האחרון, וכיף לראות אותם – ובייחוד את פאריס - מקבלים הזדמנות לגזור קופון (העובדה שהם גם מודים בפה מלא שהם נמצאים כאן כדי לגזור קופון רק הופכת את זה למצחיק יותר, כמובן).
מבול ה"בדיחות" אינו נפסק לרגע, ועל כל יציאה מטופשת, גסה ואינפנטילית שפוגעת במטרה תקבלו מיד לפחות עשר שלא. אבל במצטבר, על אף שמדובר בבזבוז זמן מוחלט, נהניתי מ"מת לצעוק" החדש יותר משנהניתי מהסרטים האחרונים בסדרת "צעקה", והסוף שלו מהווה כנראה את שיא הסדרה כולה עד עתה. כשגוסטפייס יתקשר וישאל אותי "What’s your favorite scary movie?", אענה ללא היסוס שמדובר בסרט הזה.
"מת לצעוק", ארה"ב 2026
ציון: 2.5 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו