"אובססיה": קומדיית אימה על אונס שחושבת שהיא חכמה - וטועה בגדול

בתור קומדיית אימה עצמאית שהופקה בתקציב של 750,000 דולר, "אובססיה", של התסריטאי-במאי קורי ברקר, בהחלט מצליחה להיות מרשימה מבחינה קולנועית, וגם ביצועיה הקופתיים - שכוללים הכנסות גלובליות של כמאה מיליון דולר עד עתה - מדהימים למדי.

אבל איך היא בתור סרט? התשובה על שאלה זו קצת פחות חיובית, לצערי.

כמו רבים מיוצרי האימה שפורצים להוליווד בימינו, גם ברקר בן ה-26 הגיע לקולנוע לאחר שעשה לעצמו שם בתור יוצר אינטרנטי ויראלי, וב"אובססיה", סרטו השני, הוא קופץ ראש אל תוך המנוספרה ומגולל מעשייה על-טבעית אכזרית שעוסקת בגבריות רעילה, באינסלים, במגפת הבדידות הגברית, ובעוד שלל נושאים צייטגייסטיים שמשיקים אליה.

במרכז העלילה ניצב בחור גמלוני וחסר ביטחון בשם בר (מייק ג'ונסטון), שדלוק על ניקי (אינדי נוורט), חברה לעבודה שרואה בו ידיד בלבד.

למרות שבר מקבל הזדמנות ממש טובה לחשוף את רגשותיו בפני ניקי, ולראות כיצד תגיב לווידוי, הוא משתפן ברגע האחרון, ובמקום זאת מחליט להשתמש בענף עץ ערבה מכושף, שאותו רכש בחנות מתנות מסתורית, על מנת לקצר את הדרך אל מושא תשוקתו.

הרעיון פשוט, ודומה מאוד לזה של "כף הקוף" (שבוודאי זכור לכם מפרק ליל כל הקדושים האלמותי של משפחת סימפסון). בר יבקש משאלה – במקרה זה, שניקי תאהב אותו יותר מכל דבר אחר בעולם - ישבור את הענף המכושף, והמשאלה תתגשם.

להפתעת אף אחד, המשאלה מתגשמת ומתבררת במהירות כרעיון איום ונורא. ה"אהבה" שניקי מפגינה כלפי בר הופכת במהירות לאגרסיבית וכפייתית. היא מאבדת כל אוטונומיה על הגוף שלה, אישיותה מתנדפת, והיא הופכת לסוג של סטוקרית בלתי נלאית וסופר-קריפית.

היא מסתתרת בצללים, מתנועעת בצורה משונה, עושה פרצופים מוטרפים ועוד. למרות שברור שניקי כבר אינה שולטת ברצונותיה, בגופה, בתשוקותיה, או אפילו בצרכיה, ולמרות שמדי פעם ניקי "האמיתית" מבצבצת מתוך ניקי "האוהבת" לכמה רגעים קצרים, ומתחננת שהסיוט ייגמר כבר, בר דווקא נראה יחסית מרוצה מהמצב החדש, והוא בהחלט מנצל אותו.

אלא שבשלב מסוים, ניקי מתחילה לצאת משליטה בצורה שכבר אינה מאפשרת לבר להעמיד פנים שמדובר בזוגיות נורמלית. גם בנקודה זו, יש לציין, לא ממש נראה שבר עוצר לרגע כדי לעשות חשבון נפש או כדי להפגין מידה של רחמים כלפי ה"מריונטה האנושית" שלו.

להפך, הוא רק ממשיך לנסות לגרום לקשר לעבוד איכשהו. עד שהדבר כבר באמת הופך לבלתי אפשרי. אפילו עבור אינסל ששבוי באשליות שווא כמוהו.

הבעיה הכי גדולה שלי עם "אובססיה" נעוצה בכך שבר מוצג לצופים כגיבור הסרט וכדמות שראויה לסימפטיה שלנו – למרות שעל פי כל קנה מידה מדובר באנס שפל שראוי לכל עונש.

"הענף המכושף" מתפקד הרי בדיוק כמו "סם אונס", שמשתק את הקורבן שלו, ניקי, ושאינו מאפשר לה להתנגד. ובסרט ההשפעה על הקורבן אינה פגה לעולם (מה שרק הופך את הכל לאפילו עוד יותר גרוע ומבחיל).

רובו המוחלט של הסרט מובא מנקודת המבט של בר, והצופים מלווים אותו בשעה שחייו וחיי סובביו יוצאים משליטה ונהרסים כתוצאה מהמשאלה שהתגשמה.

אך הטון של הסרט – שנע בין אלימות גרפית וקיצונית (שמגיחה בפתאומיות) לבין הומור שחור (שמקורו בדרך כלל בהתנהגותה הביזארית והפסיכית של ניקי) – הופך את מחיקת אישיותיה של ניקי ואת האונס המתמשך שלה (גם במישור הגופני וגם במישור הנפשי) לסוג של פאנץ' ליין קומי, ומעלה את הסברה שברקר נגס כאן הרבה יותר ממה שהוא מסוגל היה ללעוס, לעכל או להבין.

תקראו לי מיושן, אבל אותי זה ממש לא הצחיק. אפילו לא קצת. אפילו לא לרגע. יותר מכך, שאלתי את עצמי תוך כדי צפייה האם הקהל הצעיר של הסרט – שמאוד-מאוד נהנה לצפות בו, כך עושה רושם, ושלא הפסיק להתפקע מצחוק במהלכו – באמת מצליח לקלוט עד הסוף את מה שקורה בו.

כלומר, האם הצופים באמת מבינים על מה הם צוחקים? האם הם באמת מבינים שבר אינו הקורבן כאן? האם הם באמת מבינים מה הוא עושה לניקי?

הסרט אמנם מציף את כל הנושאים החמים שרצים עכשיו ברשת בהקשר של גבריות רעילה, אך בעיני, יותר מכל "אובססיה" מבקש לרקוד על שתי החתונות ולהישאר אמביוולנטי ועמום.

ברקר מתאכזר מאוד לדמויות הנשיות שלו (ורק אליהן), וממשיך להציג את בר כקורבן של המשאלה שלו, גם כשהסיפור כבר נמצא בשלבים המאוד-מתקדמים שלו. הדבר דוחה ובלתי נסלח בעיניי.

כאמור, העשייה הקולנועית עצמה דווקא מרשימה – בטח ובטח כשלוקחים בחשבון את התקציב הזעום שעמד לרשות היוצרים – ועשרים הדקות הראשונות של הסרט מניחות את היסודות העלילתיים באופן מסקרן ומבטיח.

גם אינדי נוורט, שהייתה אלמונית עד כה, עושה עבודה טובה מאוד בתור ניקי, ואין לי ספק שאנחנו עומדים לראות עוד הרבה מאוד ממנה בשנים הקרובות. למרות שמאוד-מאוד לא נעים לצפות במה שהתסריט של ברקר מעולל לה ולדמויותיה, היא מבצעת את התפקיד הכפול שמוטל עליה באופן וירטואוזי ומאוד אפקטיבי.

מה חבל, אם כן, שברקר מאבד בהדרגה אחיזה על סרטו, ומנווט אותו בסופו של דבר אל עבר סיומת אלימה, מיזוגנית ומדממת, שמפליאה לחרבש את הפוטנציאל של הפרויקט, ושהופכת אותו לסתם עוד סרט אימה ניהיליסטי (וכאילו עכשווי) שעיקר תכליתו היא ללחוץ על נקודות רגישות ולחולל פרובוקציות.

בשורה התחתונה, "אובססיה" מבקש להיות קומדיית-אימה על אונס. אבל הדבר היחיד שבאמת הפחיד אותי בו היה לגלות שיש אנשים שאשכרה חושבים שיכול להיות משהו מצחיק בכל הסיטואציה הזאת. הרבה מאוד אנשים, אפילו.

"אובססיה", ארה"ב 2026

ציון: 2 כוכבים