דרך העיניים שלהם: מסע קולנועי לישראל שלא הכרתם

בשנות השישים והשבעים הגיעו לישראל ארבעה יוצרים בינלאומיים מוכרים - כל אחד מסיבותיו - כדי ליצור סרטים תיעודיים. הסרטים עצמם אמנם פחות מוכרים, גם בארץ וגם בעולם, אך כעת תהיה לכם הזדמנות נדירה וחד פעמית לצפות בארבעתם במסגרת פסטיבל דוקאביב וכחלק מהתוכנית "ארץ מדומיינת". 

את התוכנית אצר ד"ר אוהד לנדסמן, מרצה, חוקר וסופר מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בהתבסס על ספרו החדש, "Brief Encounters: Documentary Visits to an Imagined Israel", שראה אור לאחרונה.

הסרט המוקדם ביותר (והמפורסם ביותר) מבין הארבעה הוא "הצד השלישי של המטבע", של הצלם הצרפתי המהולל כריס מרקר ("המזח"). הסרט נוצר ב-1960 בעקבות הזמנתם של מייסדי סינמטק ירושלים, וים וליה ון ליר, שביקשו ממרקר לעשות סרט שיחגוג את יום הולדתה ה-12 של מדינת ישראל. 

אחריו אנו מוצאים את "חיפוש אתרי צילום בפלשתינה", של המאסטרו האיטלקי פייר פאולו פאזוליני ("120 ימים של סדום", "תאורימה") מ-1965, שבו הבמאי מסתובב ברחבי ארצנו בחיפוש אחר אתרי צילום שיתאימו לסרט על ישו.

"למה ישראל", אפוס באורך של שלוש שעות של הבמאי הצרפתי הדגול קלוד לנצמן ("שואה"), צולם לאורך 1972, ומנסה לשכנע את הצופים בלגיטימיות ובחשיבות קיומה של ישראל. 

לעומת זאת, "ארצות מובטחות", של סוזן סונטג (הידועה יותר כסופרת והוגת דעות מאשר כיוצרת קולנוע), צולם תוך כדי מלחמת יום כיפור, ונאסר להקרנה בישראל בזמן אמת בגלל שנתפס כסרט שפוגע במורל הלאומי.

"קודם כל, מרבית האנשים כלל לא יודעים שהסרטים האלה קיימים", מסביר לנדסמן מדוע ביקש להציג את ארבעתם יחד בפסטיבל, ומדוע הם מרתקים גם כיום. "אבל כמובן שגם נקודת המבט הזרה על ישראל מעניינת מאוד. יש כאן הרבה מעבר לנוסטלגיה. הארבעה מבקרים בישראל בנקודות זמן מאוד אקוטיות. חלק ביקרו לפני מלחמת ששת הימים. לנצמן הגיע רגע לפני מלחמת יום כיפור. סונטג הגיעה תוך כדי המלחמה, והיא מתעדת טנקים חרוכים וגופות שרופות.

"סרטי מסע בדרך כלל נותנים לנו מבט מאוד אידילי על המקום שהמבקרים מגיעים אליו, ובעיקר עוסקים במקום עצמו. אבל ככל שהתעמקתי בסרטים האלה הבנתי שהם לא בדיוק סרטים על ישראל. הם יותר על מהי ישראל עבור אותם במאים ובמאיות, ויותר מזה, הם על הפער הזה בין מה שהם קיוו וחלמו לראות פה, לבין מה שהם ראו פה בפועל".

האכזבה שאתה מתאר בולטת במיוחד במקרה של פזוליני. נראה שהוא מבין מיד שהוא לא ימצא את הלוקיישנים שהוא מחפש כדי לצלם בישראל את סרטו על ישו.

"בסרט הוא נותן מעין דיווח בדיעבד על הביקור, אבל לדעתי הוא ידע שהוא עומד להתאכזב. אני חושב שהוא רצה לתת הצדקה לכנסייה שהוא לא מצלם את הסרט שלו על ישו בישראל. הסרט שימש לו כסוג של אליבי. ככה הוא יכול היה להראות להם שהוא ניסה. 

"אבל האכזבה ניכרת גם בסרט של מרקר. מצד אחד, הוא מוקסם מהרעיון הזה של המפעל הציוני ושל החזון הסוציאליסטי של הקיבוצים. אבל ככל שהסרט שלו מתקדם הוא גם קצת הופך לאזהרה מפני מה שעומד לקרות, ומרקר מתחיל לחשוש שהקורבן יהפוך למקרבן. מה שמעניין הוא שאחרי מלחמת ששת הימים, מרקר התכחש לסרט ואמר שהוא כבר אינו רלוונטי".

סוזן סונטג מוכרת לנו בעיקר בזכות ספריה וחיבוריה האקדמיים. אתה יכול להבין מה הניע אותה להגיע לישראל עם מצלמתה עוד לפני שוך הקרבות של מלחמת יום הכיפורים?

"זה קיצוני. אבל צריך לזכור שסונטג הגיעה גם למקומות כמו סרייבו והנוי כשהקונפליקטים שם עוד היו בעיצומם. זהו למעשה הסרט התיעודי היחיד שלה. הוא קיבל ביקורות מאוד לא טובות והיא יצאה חבוטה מהתהליך. אבל באותה תקופה היא גם הייתה בעיצומה של הכתיבה של 'הצילום כראי התקופה', החיבור החשוב ביותר שלה, שעוסק בצילום מלחמה ובאתיקה ובייצוגים של זוועות. בזמן צפייה בסרט, ובמיוחד בפתיחה ובסוף שלו, ממש אפשר לראות את המשפטים שהיא תכתוב שם דרך הדימויים המאוד מטרידים שהיא לוכדת. היא הבינה הרבה דברים חשובים במהלך הביקור שלה בישראל". 

הסרט של לנצמן הוא המעמיק והמפתיע מהארבעה, לטעמי. הוא כאילו מתחיל כסרט תעמולה פרו-ישראלי שנעשה מטעם, לכבוד עשרים וחמש שנה למדינת ישראל. אבל הוא לא מאוד מחמיא לנו.

"זהו ללא ספק מקרה מעניין. בהתחלה אתה חושב שהסרט עומד להיות כתב לגיטימציה פשטני מהסוג שמתחיל ביד ושם. אבל אז אתה רואה איך לנצמן לאט לאט מבין לאן הגיע. הוא באמת מטייל בארץ, לאורכה ולרוחבה, ופוגש אנשים מכל הסוגים: חיילים, אסירים, עובדים בנמל אשדוד, אנשים קשי יום בדימונה. הפנתרים השחורים צצים לך פתאום. הוא מאוד מעורב רגשית. הוא מחבק את הסובייקטים שלו. הוא ממש הופך לחלק מהסרט. ובלי הסרט הזה, לנצמן לא היה עושה את 'שואה'. ב'למה ישראל' הוא התחיל לעשות את הראיונות הארוכים שבהם הוא מנסה לרדת לפרטים הכי קטנים. הרטוריקה הזאת וסגנון העשייה ששימש את לנצמן לעשיית 'שואה' למעשה מתחיל להיבנות כאן. 

"גם ברמה הפרקטית יותר, 'שואה' לא היה נעשה ללא 'למה ישראל'. במהלך הביקור של לנצמן בארץ, מגיעה אליו פניה רשמית מטעם המדינה לביים סרט מונומנטלי על השואה, והוא מסכים ומתחיל את עבודת התחקיר".

ללא ספק אחת ההחלטות הטובות ביותר של מדינת ישראל בכל הזמנים, ללהק את לנצמן לתפקיד הבמאי של "שואה". 

"(צוחק) בהחלט!".

"מבטים תיעודיים על ארץ מדומיינת", החל ממחר במסגרת פסטיבל דוקאביב. פרטים נוספים באתר הפסטיבל: docaviv.co.il