תווי פנים
ביצירת המופת הבלתי נשכחת "ההרוג ה-17" (2003), יצא הבמאי דוד אופק לאתר את זהותו של הרוג מפיגוע תופת המוני שנקבר כאלמוני, כאשר מי שעזר לו במשימתו הבלשית-הומניטרית היה צייר קלסתרונים משטרתי בשם גיל ג'יבלי. כעת, כעבור למעלה משני עשורים, ג'יבלי זוכה לסרט מרתק משל עצמו, שמתפקד כמעין סרט המשך (או יצירה נלווית, אם תרצו) לסרט ההוא.
אופק חושף את הצופים לעולמו רווי הסתירות של ג'יבלי - קיבוצניק חוזר בתשובה שמזגזג בין ספרי קודש לתקליטי ג'אז - ולסיפור חייו הייחודי, ומלווה אותו בעבודתו בשעה שהוא משתמש בעפרונותיו כדי לתרגם את הזכרונות, את הסיפורים ואת התיאורים של לקוחותיו, לדיוקנאות של בני משפחה אהובים שעברו מן העולם מבלי להותיר מזכרת ויזואלית. אמנם אין כאן את המבנה הבלשי או את הקתרזיס של "ההרוג ה-17". אך התוצאה מופתית, אנושית ומרגשת לא פחות.
אבו סאלי
עוד סוג של סרט המשך, הפעם ל"סובינירים", סרטם הנפלא של שחר כהן וחליל אפרת, שזכה בפרס הגדול של דוקאביב ב-2006. כזכור, בסרט ההוא, יצא שחר יחד עם אביו הקשיש להולנד כדי לאתר את אהובתו של האב מימי הבריגדה היהודית.
עשרים שנה אחרי ההרפתקה ההיא, אנו מגלים כי שחר זנח את ירושלים ואת חלומות הקולנוע שלו, הקים משפחה עם בת זוג הולנדית וחי חיי מהגרים באמסטרדם. הוא מפעיל Food Truck מצליח בשוק (שמוכר פלאפל), מעסיק עובדים שמגיעים משלל אזורי עימות (כולל עזה) ומנסה לשכנע את בנו המרדן וחובב הזיקוקים, סאלי, להצטרף לעסק המשפחתי. גם הפעם חליל אפרת אמון על הבימוי, וגם הפעם שיתוף הפעולה עם כהן מניב סרט מקסים, מקורי ומחמם לב. מומלץ מאוד.
הקיץ הטוב מכולם
בסוף שנת 1995 - רגע אחרי שביימה את "בילי מדיסון" (מסרטיו הראשונים של אדם סנדלר), והתחתנה עם אהוב ליבה, מייק די מה"ביסטי בויז" - תמרה דיוויס הצטרפה לבעלה הטרי וללהקתו המצוינת לסיבוב הופעות "קייצי" באוסטרליה והמזרח הרחוק, כחלק מפסטיבל חלומי שבו לקחו חלק גם סוניק יות', פו פייטרס, בק, פייבמנט, ביקיני קיל ועוד.
בשנה שעברה, דיוויס מצאה במקרה ארגז שבתוכו אפסנה את קלטות הווידיאו שעליהם תיעדה את אותם שבועות קסומים, וערכה מהם סרט ביתי שמפליא ללכוד את ימי השיא של הרוק האמריקני האלטרנטיבי. האווירה הלא פורמלית מאפשרת לכל חברי הלהקות לדבר למצלמתה של דיוויס בחופשיות לא אופיינית והשיחות הלכאורה בנאליות חושפות לא מעט פרטים מעניינים על אודות הדוברים. הסאונד של ההופעות עצמן אמנם אינו טוב במיוחד (ונשען על המיקרופון של מצלמת הווידיאו העתיקה שבה השתמשה דיוויס), אך הסרט מיטיב להעביר את האווירה השיכורה והאופורית של פסטיבל קיץ באמצע הניינטיז. יותר מסמך תרבותי מסרט, אך עדיין תוספת חיונית עבור כל מעריץ של התקופה שמתגעגע.
הולופיקשן
סרטו המדובר והשנוי במחלוקת של הבמאי הפולני מיכאו קוזקובסקי, שגם יגיע להתארח בפסטיבל, הוא סופר-קאט מסחרר ולא סימפטי שמורכב כל-כולו מייצוגים קולנועיים וטלוויזיוניים של השואה ומלחמת העולם השנייה.
הקליפים הקצרים מוצגים ללא הסאונד המקורי שלהם, ומחוץ לקונטקסט. הם מחולקים על-פי נושאים ומאפיינים, ומסודרים בסוג של סדר כרונולוגי (שמניב סוג של נרטיב). אני לא יודע מה בדיוק קוזקובסקי קיווה להשיג באמצעות התחבולה הנ"ל, אך לטעמי מבול הדימויים הבלתי פוסק גורם לטריוויאליזציה ולרידוד של העוולות והזוועות שמופיעות על המסך, תוך כדי שהוא מדגיש (בצורה מאוד שטחית) את נקודות הדמיון הרבות בין "סרטי השואה" הרבים.
האם זו ביקורת על הז'אנר ועל קלישאותיו? או שאולי מדובר בכלל בהדגמה מושקעת ושאפתנית לדרך שבה סרטי השואה למעשה עיצבו את הזכרון ההיסטורי של כולנו? באמת שלא ברור. וזו רק אחת מבעיותיו של הסרט הלא מספיק רציני והמעט מקומם הזה (שמשום מה גם נראה מאוד נלהב להראות לנו שוב ושוב כיצד ישנם שחקנים שגילמו במהלך הקריירה שלהם גם את הנאצים וגם את קורבנותיהם, כאילו שאפשר להסיק מזה משהו).
"הולופיקשן" ישודר בהמשך בערוץ HOT8
זמן ומים
סרטה החדש של הבמאית שרה דוסה (שמוכרת לנו בזכות "אש האהבה" זוכה האוסקר, שיצא לפני כמה שנים) לוקח את הצופים למסע פיוטי ואישי בעקבות קרחוני איסלנד, שגוססים להם לאיטם. הסרט בנוי ככמוסת זמן שפונה למי שימצא אותה בעתיד הרחוק, כאשר המשורר והסופר אנדרי סנייר מגנאסון, הוא זה שמשמש כקריין.
מגנאסון מספר לנו על הרפתקאותיהם של הסבים והסבתות שלו, שחקרו את הקרחונים לאורך כל ימי חייהם, כאשר תוך כדי, דוסה משלבת צילומי טבע עוצרי נשימה לצד סרטי וידיאו ביתיים, ומראה כיצד אהבת הטבע מקופלת אל תוך התרבות האיסלנדית ומועברת מדור לדור באמצעות סיפורים ושירים.
האם אנו מתקרבים לרגע שבו המסורת המפוארת הזו תבוא לסיומה? גם אם לא, מספר האנשים שראו בעיניהם את קרחוני איסלנד במלוא תפארתם הולך ומתמעט, וזו ככל הנראה השורה התחתונה (המאוד-מאוד עצובה) של "זמן ומים". למרות שמדובר בסרט הרבה יותר מפוזר מ"אש האהבה", הוא עדיין מעביר את הפואנטה שלו בעדינות מפעימה ואפקטיבית. קינה מרגשת לעולם שהולך ונעלם.
"זמן ומים" ישודר בהמשך בנשיונל ג'יאוגרפיק
פילי רפאים
בגיל 83, ורנר הרצוג הוא מגדולי הבמאים החיים, ואחד הפוריים שבהם. מלבד הקרנה של סרטו החדש והמצוין, "פילי רפאים" - ששולח את הקולנוען הקשיש והסקרן מתמיד למסע מאתגר ותובעני בעומק אפריקה כדי למצוא את צאציו של הפיל הגדול ביותר ביבשת - השנה הפסטיבל גם יקדיש להרצוג רטרוספקטיבה מכובדת שתכלול חמישה סרטים תיעודיים נוספים שביים לאורך השנים.
המוכר מתוך אלה הוא ללא ספק "גריזלי מן" מ-2005, שחולק כמה נקודות דמיון עם "פילי רפאים", ושמתכבד להיות אחד מסרטיו הטובים ביותר של הרצוג באופן כללי. אך גם הארבעה האחרים - "חברי הטוב ביותר", המתמקד ביחסי האהבה-שנאה של הרצוג עם שותפו היצירתי המרכזי, השחקן האגדי קלאוס קינסקי; "שיעורים באפלה", שמגיש תיעוד של כוויית, רגע לאחר סיומה של מלחמת המפרץ; "ארץ הדממה והאפלה" מ-1971, שעוסק בעולמם של חירשים-עיוורים; והסרט הקצר "לה סופרייר", שבו הרצוג וחברי הצוות שלו שוהים על אי שננטש לחלוטין עקב חשש מהתפרצותו הבלתי נמנעת של הר געש - יותר משווים צפייה.
"פילי רפאים" זמין כעת בדיסני פלוס (אבל ראוי למסך הגדול)
זהב שחור: סיפורו של ההיפ הופ הישראלי
אמנם סדרה של כאן11, ולא סרט, ואמנם צפיתי בינתיים רק בשני הפרקים הראשונים (מתוך שבעה בסך הכל), אבל לא אוכל להשלים את הסקירה הזאת מבלי להתייחס לפרויקט המדהים, הנפלא והכל כך-כל כך חשוב הזה, שעליו חתומים רום אטיק ואמרי דקל קדוש.
לא יודע מתי הייתה הפעם האחרונה שבה התרגשתי כל כך, צחקתי כל כך, למדתי כל כך הרבה דברים חדשים, ונהניתי בצורה כל כך עמוקה ויסודית מדוקו מוזיקה ישראלי. אולי אף פעם? עשייה טלוויזיונית ברמה הגבוהה ביותר. מוזיקה מעולה. תחקיר מדוקדק. בימוי יצירתי. מרואיינים מושלמים. עקיצות קטנות וחמודות לכיוונו של יואב קוטנר (שאמר בזמנו שראפ היא מוזיקה "וולגרית"). להגיד שהסדרה הזאת היא "סוף עונת התפוזים 2.0" מרגיש כבר עכשיו כמו אנדרסטייטמנט. שאפו ענק לעושים במלאכה. לא יכול לחכות לראות את הפרקים הבאים.
"זהב שחור: סיפורו של ההיפ הופ הישראלי" תשודר בהמשך השנה בכאן11
פסטיבל דוקאביב ייפתח מחר ויימשך עד ל-6 ביוני.
כל הפרטים באתר הפסטיבל: www.docaviv.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו