הסרט שלימד אותנו על חברות, פמיניזם ועצמאות חוגג 35

מי שחשב ש-35 שנה יצליחו לכבות את המנוע של הפורד ת'אנדרבירד 66, כנראה לא הבין את עוצמת הפיצוץ שחוללו תלמה ולואיז בקיץ של 1991. הסרט בבימויו של רידלי סקוט לא היה סתם עוד "סרט מסע" - הוא היה המניפסט הקולנועי הכי מושחז שנכתב אי פעם על חברות, פמיניזם, חופש ועל העובדה המצערת שגברים הם לפעמים רק מכשול בדרך לגרנד קניון.

עם תקציב צנוע של 16.5 מיליון דולר, שתי נשים מארקנסו הצליחו לייצר מיתולוגיה שהכניסה מעל 45 מיליון דולר וגרמה להוליווד להבין שנקמה היא מנה שמוגשת הכי טוב עם כובע בוקרים ואקדח 45 מ"מ. לרגל ציון 35 שנים ליציאת הסרט לאקרנים, הנה כמה עובדות על הסרט שיגרמו גם למנוע שלכם לנהום.

משחקי הכיסאות של הוליווד

אם התוכניות המקוריות של האולפנים היו יוצאות לפועל, הסרט הזה היה נראה כמו מסיבת תה משובשת. גולדי הון ומריל סטריפ היו המועמדות המובילות (הן ויתרו לטובת "המוות נאה לה"), וגם הצמד מישל פייפר וג'ודי פוסטר כבר היו עם רגל אחת בפנים עד שהלו"ז התפוצץ. בסוף קיבלנו את סוזן סרנדון וג'ינה דייוויס, שהצליחו לעשות את הבלתי יאומן: שתיהן היו מועמדות לאוסקר על אותו סרט באותה קטגוריה. לפי יודעי דבר, דייוויס הייתה כל כך נואשת לתפקיד של תלמה שהיא רדפה אחרי רידלי סקוט במשך שנה שלמה. כנראה שהיא ידעה כבר אז שההפסד העתידי באוסקר (לג'ודי פוסטר ב"שתיקת הכבשים") הוא מחיר קטן לשלם עבור תפקיד קולנועי אלמותי שנכנס להיסטוריה.

בראד פיט: 6,000 דולר ושרירי בטן מפלדה

אי אפשר לדבר על "תלמה ולואיז" בלי לדבר על הפיל הלוהט בחדר, או יותר נכון, על הגנב הלוהט בחדר. בראד פיט קיבל את תפקיד ג'יי.די רק בגלל שוויליאם בולדווין העדיף ללכת לכבות שריפות ב"מלכודת אש" - טעות בקריירה שתילמד בבתי ספר לקולנוע לנצח. ג'ורג' קלוני נבחן לתפקיד חמש פעמים ונדחה, פצע שהוא גורר עד היום. אבל הסיפור המפתיע באמת הוא של רוברט דאוני ג'וניור. האיש שהפך לימים לאיירון מן היה, כך לפי השמועות, מוכן לעשות את התפקיד תמורת כל סכום אבל נפסל על ידי רידלי סקוט בגלל הגובה.

סקוט הרגיש שדאוני ג'וניור שמתנשא "רק" לגובה של 1.73 ס"מ פשוט יהיה נמוך מדי כדי להיות "מפתה" מספיק עבור ג'ינה דייוויס המיתמרת לגובה של 1.83 מ'. פיט הצעיר נכנס לנעליים עבור שכר זעום של 6,000 דולר, ורידלי סקוט, גאון של פרטים, ריסס עליו מים באופן אישי לפני הסצנה המפורסמת כדי שהזיעה תנצנץ בדיוק בזווית הנכונה.

יריות על הסט ומכונית חתוכה לחצי

למרות שהסרט מרגיש כמו קיץ בוער ביוטה, הוא צולם ברובו באזור באקרספילד, קליפורניה. רידלי סקוט השתמש בחמש מכוניות פורד שונות במהלך הצילומים - אחת מהן נחתכה לחצי רק כדי להכניס את המצלמה לפרצוף של השחקניות. סוזן סרנדון, מצדה, הביאה לסרט את האטיטיוד שלה: היא זו שהחליטה שלואיז תזרוק את התכשיטים שלה בדרך ותעניק אותם לזקן אקראי והיא גם זו שאלתרה את הנשיקה האחרונה - רגע שלא הופיע בתסריט והשאיר את ג'ינה דייוויס בהלם מוחלט. דייוויס עצמה נהנתה כל כך מהנשק על הסט שהבמאי היה צריך לבקש ממנה להפסיק לירות בגלגלים של משאיות בשביל הכיף.

הקוביות של בראד פיט והטקילה של ג'ינה דיוויס

עבור סצנת המין המפורסמת, ג'ינה דייוויס ביקשה מבראד פיט לעשות כפיפות בטן ממש לפני שהמצלמה התחילה לעבוד כדי שהשרירים שלו ייראו מנופחים יותר. לפי השמועות היא עצמה צרכה לא מעט טקילה במהלך צילומי הסצנה בבר כדי "להיכנס לאווירה" של דמות שהשתחררה מהכבלים של בעלה המדכא.

רידלי סקוט, שמתייחס לכל פריים כמו לציור רנסנס, התעקש לצלם רק בשעות ה"זהב" (השקיעה והזריחה), מה שגרם לצוות לחכות שעות במדבר רק בשביל דקה של אור מושלם. התוצאה? הסרט נראה כמו חלום אמריקאי שהופך למפגן קולנועי אסתטי עוצר נשימה.

המעריצים שצעקו ברחובות והמלחין האגדי

הנס צימר שנחשב כיום לאלוהים של המוזיקה הקולנועית, יצר כאן את אחד הפסקולים המזוהים ביותר שלו באמצעות גיטרת סלייד מחוספסת. הוא רצה שהמוזיקה תישמע כמו חום המדבר. השחקן כריסטופר מקדונלד (ששיחק את דאריל הבעל הנוראי של תלמה) היה כל כך משכנע בנבזיות שלו שמעריצים ברחוב היו צועקים עליו חודשים אחרי שהסרט יצא. אפילו הארווי קייטל, ששיחק את הבלש היחיד עם הלב, ניסה לשכנע את סקוט במהלך הצילומים לתת לו "להציל" אותן כי הוא פשוט לא יכול היה לשאת את המחשבה שהן ימותו.

בקבוקי האלכוהול המיניאטוריים והמזגן השבור

כדי להפוך את הנסיעה לאותנטית, רוב בקבוקי האלכוהול הקטנים שתלמה ולואיז שותות במהלך המסע היו אמיתיים לגמרי. סוזן סרנדון וג'ינה דייוויס לא רק העמידו פנים, הן שתו כמה מהם על הסט כדי לשמור על האנרגיה הפרועה והמשוחררת של הדמויות. ואם זה לא מספיק, הריצה של תלמה חזרה למכונית אחרי שהיא שודדת את חנות הנוחות לא הייתה מתוכננת להיות כל כך מגושמת - דייוויס פשוט החליקה על האספלט הרטוב. רידלי סקוט אהב את חוסר השליטה ברגע הזה והחליטי להשאיר אותו בפנים. בנוסף, רוב סצנות הנהיגה צולמו בחום כבד של המדבר, ובחלק מהמכוניות המזגן פשוט הפסיק לעבוד. הזיעה והעייפות שרואים על הפנים שלהן? לא רק עבודת איפור טובה.

פחד הגבהים של ג'ינה דיוויס וסצנת הסיום של הסרט

רידלי סקוט החליט לשמור את צילום סצנת הסיום המיתולוגית ליום האחרון של ההפקה. הסיבה לא הייתה רק דרמטית, אלא בעיקר פסיכולוגית ולוגיסטית: הוא ידע שאם משהו ישתבש עם המכוניות עדיף שזה יקרה כשכל שאר הסרט כבר בטוח בתוך קופסאות הפילים. ג'ינה דייוויס הודתה מאוחר יותר שהיא סובלת מפחד גבהים נוראי ולמרות שהמכונית לא באמת צללה לתהום כשהן ישבו בתוכה, המחשבה על כך שהן עומדות על קצה הצוק האמיתי ביוטה גרמה לה לדפיקות לב שלא היו כתובות בשום תסריט.

האולפנים היו מבועתים מהסיום המיתולוגי. הלחץ לצלם סוף "שמח", כזה שבו תלמה נדחפת מהרכב ברגע האחרון או שהן פשוט נעצרות - היה אדיר. סרנדון הבהירה לסקוט: "אם אנחנו לא מתות אני לא שם". בגרסה הראשונה של העריכה, המכונית צללה לתוך התהום במשך זמן ארוך מדי לצלילי מוזיקה של בי.בי קינג, מה שנראה כמו סרט אסונות כבד. בסוף הוחלט על ה"פריז פריים" המפורסם, כי ניצחון אמיתי הוא להישאר תלויה באוויר, חופשייה ופוטוגנית לנצח רגע לפני שהמציאות מצליחה להשיג אותך.