רגע לפני שפסטיבל קאן נפתח בפעם ה-79, ומציף אותנו בשלל יצירות בינלאומיות חדשות ועתירות הייפ, נוחת על מסכינו סרט צרפתי קטנטן שעשה חיל בפסטיבל של השנה שעברה.
זהו "נינו" - סרט הביכורים של התסריטאית-במאית פולין לוקה, שהוקרן במסגרת "שבוע הביקורת", ושזיכה את שחקנה הראשי, תיאודור פלרין הקנדי, בפרס "הכוכב העולה".
עלילת הסרט "נינו"
"נינו", שמתרחש לאורך סוף שבוע אחד (וששואב השראה מ"קליאו מ-5 עד 7" הקלאסי, של אנייס ורדה), מתלווה לבחור פריזאי צעיר ומופנם בשם נינו, שמתבשר שחלה בסרטן.
גיבורנו ההמום מתקשה להשלים עם החדשות המטלטלות ואינו מצליח למצוא את הדרך לשתף את בני משפחתו ואת חבריו. העניינים מסתבכים כאשר הוא מגלה שאיבד את המפתחות לדירתו, מה שמאלץ אותו לשוטט ברחובות העיר ולשקוע במחשבות מדכאות.
וכך, בשעה שהוא ממתין לתחילת הטיפול הכימותרפי שלו, שמתוכנן ליום שני בבוקר, נינו מוצא את עצמו נקלע למסע מאולתר ומעט רנדומלי שמשלב בין התבוננות עצמית לבין ההבנה שהחיים בעצם די נפלאים.
הוא נתקל במכרה מימי בית הספר, חוגג יום הולדת עם אמו, ונפגש עם חברו הטוב. ניכר שהוא זקוק לחיבוק ולחיזוק. ניכר שהוא זקוק לאוזן קשבת. אך החיים סביבו אינם מאיטים כדי להתחשב בו, להקל עליו או להתעניין בצרכיו, ונינו לא מוצא את ההזדמנות המתאימה להיפתח ולחשוף את אשר יושב על ליבו.
יצירה שמתנהלת בנינוחות רבה מדי ומתקשה לייצר דרמה
בסרטה הראשון באורך מלא, לוקה מגישה יצירה רגישה ועדינה שנמנעת מסנטימנטליות ומדרמות גדולות, ושמקפידה שלא ללחוץ על בלוטות הדמע.
בתוך כך, למרות מספר רגעים יפים ומדויקים שממתינים לצופים במהלך הדרך - ושמיטיבים להדגים את הזמניות ואת הארעיות של הקיום האנושי - במשך מרבית דקותיו "נינו" מתנהל בנינוחות רבה מדי ומתקשה לייצר דרמה או עניין.
האופי הביישני של נינו מותיר אותנו מחוץ לראשו ולמחשבותיו באופן מעט מתסכל. לוקה אמנם מסמנת את השיאים האמוציונאליים של התסריט באמצעות שירי רוק אופנתיים שמשולבים באופן אסטרטגי בפסקול (ושאמורים להעצים את הרובד הרגשי). אך בפועל, המפגשים האקראיים שממתינים לגיבורנו לאורך הדרך אינם מצטברים למשהו משמעותי או יוצא דופן.
הדבר בולט במיוחד לאחר היתקלות קצרצרה ולכאורה מהותית עם אלמן אדיב ומלא חוכמת חיים (הכוכב הצרפתי מתיה אמלריק, בהופעת אורח חטופה), שבפועל אינה מוסיפה דבר לאימפקט המצטבר של הסרט.
מה ניתן ללמוד מכך?
דבר ראשון, שסרטים קטנטנים שמתמקדים בדמות אחת צריכים לוודא שהדמות הראשית שלהם באמת מעניינת מספיק. דבר שני, שלא צריך להתרגש באופן אוטומטי מכל סרט שזכה בפרס בפסטיבל קאן.
"נינו" אינו סרט רע, חלילה. אבל הוא כן סרט סתמי ומאוד-מאוד מינורי. הוא שוקע במחשבות ובסיטואציות נדושות, ולא מצליח להתרומם משם.
גיבורו אולי מעורר מעט הזדהות, אך מתקשה מאוד לרגש. כשהתסריט סוף סוף מחליט להנחית את המהלומה האמוציונאלית הצנועה שלו על ראשם של הצופים, זה מעט מדי ומאוחר מדי. לפעמים איפוק זה כוח. לפעמים פחות זה יותר. אך מפעם לפעם ישנם גם מקרים שבהם פחות זה פשוט פחות. "נינו" הוא דוגמה מצוינת לכך.
"נינו", צרפת 2025
ציון: 2 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו