זה אמנם לקח משהו כמו שלושה עשורים, אבל הוליווד סוף סוף הבינה איך לייצר סרטים שמבוססים על משחקי וידיאו. "מיינקראפט", "האחים סופר מריו", "סוניק", וכעת גם "מורטל קומבט". כולם מצליחים לספק למעריצים בדיוק את מה שהם רוצים. כולם מניבים רווחים עצומים לחברות שמפיקות אותם. רובם אפילו מצליחים להיות בעלי איכות סבירה.
קחו את "מורטל קומבט 2", לדוגמה. המותג המצליח, שמבוסס על משחק אהוב מראשית שנות התשעים, הפך לסרט קאלט טראשי ומבדר ב-1995, כחלק מגל העיבודים הראשון למשחקי וידיאו ששטף את הוליווד, ונקבר שנתיים אחר כך בעקבות סרט המשך כושל במיוחד.
לפני כמה שנים, הוחלט להקימו לתחייה בשל סיבות נוסטלגיות. התוצאה – "מורטל קומבט" (2021) – הייתה סבירה, אך העובדה ששוחררה בשיאה של הקורונה פגעה קשות בהכנסותיה. כעת, מגיע אלינו סרט ההמשך ומבצע תיקון כפול. הוא גם טוב יותר מהסרט ראשון, והוא גם ממקסם את הפוטנציאל הקופתי של המותג בארצות הברית. לראיה, בסוף השבוע האחרון גרף כארבעים מיליון דולר (פחות או יותר מה שהסרט הקודם הכניס בסך הכל) וכמעט הדיח את להיט הענק "השטן לובשת פראדה 2" מפסגת טבלת שוברי הקופות. לא רע בשביל סרט שמבוסס על משחק מחשב מלפני שלושים וחמש שנה.
שלא תבינו לא נכון. "מורטל קומבט 2" אינו סרט טוב על פי שום קנה מידה. אבל לדעתי הוא בהחלט נותן לאנשים שהגיעו לקולנוע כדי לראות סרט בשם "מורטל קומבט 2" את מה שהם מקווים לקבל. הוא ילדותי. הוא מטופש. הוא מאוד-מאוד אלים. הוא כולל את כל הדמויות שאתם זוכרים מהמשחק (כולל ג'וני קייג', שנעדר מהסרט הקודם מסיבות לא ברורות), וכל ה"עלילה" שלו נסובה הפעם סביב טורניר קטלני שתוצאתו תקבע את גורל כדור הארץ (שינוי נוסף לעומת הסרט הקודם, שהיה יותר מפוזר ופחות ממוקד מטרה).
גלריית הדמויות כוללת מגוון רחב של לוחמים ולוחמות, כל אחד עם שטיק ו/או גימיק שמייחד אותו. אחד יכול לירות ברקים מהידיים. אחד יכול לירות לייזר מהעין. אחד יכול לייצר כדורי אש. אחת יודעת לעשות נפלאות עם המניפות המאוד חדות שלה. באופן אישי, הכי אהבתי את זה שחובש כובע מסורי עגול וגדול שמתעופף לכל עבר.
הסיפור, כאמור, אינו מסובך יותר מדי. הרעים מבקשים להטעין את התליון הקסום שברשותם באנרגיה שתהפוך את מלך הרעים לבלתי ניתן להריגה. הטובים מבקשים למנוע זאת מהם. תוך כדי, כוחות האור והחושך גם נלחמים זה בזה במסגרת הטורניר המדובר, כאשר אחד הלוחמים שנבחרו לייצג את כדור הארץ הוא שחקן קולנוע מזדקן, נשכח וחסר חשק בשם ג'וני קייג' (קרל אורבן). מדוע הוא נבחר? ומה הכוח המיוחד שלו? אף אחד אינו יודע. אבל הוא שם בכל זאת. קצת כמו הדמות של קורט ראסל ב"צרות גדולות בצ'יינהטאון" – סרט שזוכה להיות מוזכר כאן בשמו (ושללא ספק גם סיפק השראה ליוצרים).
הכוריאוגרפיה של הקרבות אולי לא מתעלה לרמה גבוהה מדי, וכך גם האיכות הקולנועית הכללית של היצירה (שמתהדרת באסתטיקה ובאתוס של B-Movie דל אמצעים, על אף שהופקה בתקציב של כשמונים מיליון דולר). אבל המפגשים האלימים והמדממים כן מתמידים להיות קצביים ושונים זה מזה, וכולם גם מקפידים להסתיים ב"פאנץ' ליין" גראפי ודוחה במיוחד.
קרל אורבן מגיש הופעה שממזגת ביעילות בין קלינט איסטווד ליו ג'קמן, ואינו מתקשה לתפקד כמרכז הכובד של הסרט. שחקני המשנה האלמוניים שמקיפים אותו, לעומת זאת, נראים כאילו כל אחד מהם נלקח מסרט אחר של מארוול (אחד מ"דוקטור סטריינג'", אחת מ"הפנתר השחור", אחד מ"ת'ור", אחת מ"שאנג צ'י", וכן הלאה), ואם זה לא ברור, הדבר נאמר כמחמאה. כולם מצליחים להינעל על התדר ועל הטון הנכון, ויחד הם מצליחים לגרום לנונסנס הנחות והנוסטלגי הזה לעבוד. פייר, ציפיתי לפחות.
"מורטל קומבט 2", ארה"ב 2026
ציון: 3 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו