אחרי 19 שנות ציפייה, "השטן לובשת פראדה 2" הגיע סוף סוף לאקרנים, והוא מביא איתו את כל הדמויות שאהבנו, מנסה לעדכן את עצמו לעידן 2026, ומשקיע מאמץ כן לרצות את המעריצים. אבל בשורה התחתונה: הוא מסורבל יותר, פחות זורם ופחות איקוני מהסרט המקורי. ובעיקר - מירנדה פריסטלי, הדמות שכולנו באנו בשבילה, נדחקת באופן מצער לשולי הסרט.
הוא אמנם מסורבל יותר וכייפי פחות מהסרט המקורי, אך בשורה התחתונה, "השטן לובשת פראדה 2" עובד קשה מאוד כדי לשמח את המעריצים. הוא משיב למסך את כל הדמויות שהתגעגענו אליהן, הוא מקפיד ללחוץ על בלוטות הנוסטלגיה, ולזכותו ייאמר שהוא אפילו מנסה לבצע כמה טריקים חדשים תוך כדי (בדרגות משתנות של הצלחה, אבל לפחות הוא מנסה).
כיאה לסרט שעוסק במגזין אופנה אגדי שמנסה להשאיר את ראשו מעל למים ב-2026, הסיקוול גם מתאים את עצמו לנוף התקשורתי הקשוח של ימינו אנו, ומבקש לומר משהו על המשבר החמור והמתמשך שמאיים להטביע את ספינת העיתונות באופן סופי ומוחלט - שזה גם לא דבר מובן מאליו, אני מניח.
אותה גברת בשינוי אדרת
הסיפור הפעם הוא כזה: עשרים שנה בדיוק אחרי שפגשנו אותה בפעם האחרונה, אנדי (אן האת'אוויי) היא עיתונאית חוקרת מוערכת ועטורת פרסים שבדיוק פוטרה מעבודתה באמצעות הודעת טקסט.
במקביל, מגזין האופנה Runway, שעדיין מובל בידי עורכת העל הנערצת מירנדה פריסטלי (מריל סטריפ) ויד ימינה נייג'ל (סטנלי טוצ'י), נקלע למשבר תדמיתי רציני ביותר, והבוסים הגדולים מחליטים להצניח את אנדי לתפקיד עורכת הכתבות של המגזין, כדי לעזור ולהשיב למותג הוותיק את האמינות ואת הרלוונטיות שלו. כמובן שמירנדה ממש לא מרוצה מכך. אבל אף אחד לא שואל אותה.
ברור שגם אמילי (אמילי בלאנט), שזכורה לנו היטב מהסרט הקודם, משתלבת בעלילה, על אף שלטעמי הדבר נעשה באופן שמרגיש קצת מאולץ ומלאכותי. בתחילת הסרט אנו למדים שהיא כבר לא עובדת ב-Runway, ושכיום היא עושה חיל כמנהלת בכירה בבית אופנה גדול. אך תפקידה בסיפור הולך וצומח ככל שהסרט מתקדם, כאילו כדי לשקף את מעמדה הנוכחי של בלאנט בהוליווד (לעומת מעמדה הזוטר ב-2006).
אז כן, המון דברים קרו בעולם בשני העשורים שחלפו מאז הסרט הקודם, וכאמור, הסרט בהחלט מתייחס לכך. למשל, בשל השינויים המפליגים שחלו בתרבות העבודה המשרדית, מירנדה כבר לא יכולה להרשות לעצמה להיות בוסית רעילה שמתעללת בעובדיה בהנאה כפי שעשתה בעבר. המשמעות המיידית והמצערת של כך היא שסטריפ מקבלת הפעם הרבה פחות רגעים זכירים ואיקוניים, ושדמותה המסורסת והמובסת של מירנדה נדחקת לשולי הסרט.
בתוך כך, התסריטאית אלין ברוש-מקקנה והבמאי דיוויד פרנקל, שחתומים גם על הסרט המקורי, עובדים שעות נוספות כדי לרענן את השורות (בעזרת שורה ארוכה של דמויות משנה חדשות ומיותרות), וכדי לייצר קונפליקטים ודילמות שיהדהדו את אלה של הסרט הראשון. אך מכיוון שהפעם הסרט אינו נעזר במבנה קלאסי (כפי שקרה בסרט הראשון), ממש ניתן לראות כיצד גלגליו של הסרט מסתובבים בניסיון לגרום לדברים דרמטיים להתרחש - ואם לדבר בכנות, מעטים מהדברים הדרמטיים האלה מצליחים להותיר חותם.
ההחלטה להגדיל את תפקידה של אמילי על חשבונה של מירנדה מתבררת כטעות קריטית, ומסבכת את הסרט באינטריגות של האלפיון העליון שמזכירות את הסדרה "יורשים". עם זאת, אני מניח שהעובדה שהאינטריגות הללו מתנהלות באווירה קלילה ושטחית, ביעדים אירופיים נוצצים, ועל רקע פסקול קצבי ברוח סרטי "אושן 11", נועדה דווקא להזכיר לצופות את "סקס והעיר הגדולה", סדרה אחרת של HBO שגרסאותיה הקולנועיות זוכות להצלחה מרובה למרות שאינן מאוד טובות.
נקודת האור המרכזית של הסיקוול הנ"ל היא אן האת'אוויי, שזורחת בתור אנדי, ושאינה מתקשה לשאת את הסרט על גבה. סטריפ, כפי שאמרנו, לא מקבלת מספיק תשומת לב ובמשך רוב הזמן היא נאלצת לדגמן אומללות והשפלה (ע"ע הסצינה בה הקיצוצים במגזין "מאלצים" את מירנדה לטוס במחלקת תיירים, כאילו שאין לה מספיק כסף לקנות לעצמה כרטיס בביזנס, אם מתחשק לה).
סטנלי טוצ'י, לעומת זאת, מגיש כאן הופעה משונה שנותנת את הרושם שהוא הגיע לצילומים היישר מטיפול שיניים ועם פה חצי רדום. ועל אמילי בלאנט כבר דיברנו. הייתי מוותר על כמעט כל הסצינות שלה בתמורה לעוד כמה סצינות משותפות של אנדי ומירנדה.
הלך על הדרך הקשה יותר
"השטן לובשת פראדה 2" יכול היה ללכת על בטוח, ואני מניח שמגיע לו מעט קרדיט על כך שבחר לקחת את הדרך הארוכה והפחות קלה אל היעד. אך באותה נשימה, קשה להתעלם מכך שסרט ההמשך הרבה פחות זורם והרבה פחות קולח מהסרט המקורי. הוא לא באמת מצליח לאזן בין כל האלמנטים שמרכיבים אותו, והוא גם לא ממש מצליח לשכנע שהוא "בצד של הטובים" בכל מה שקשור למשבר שפוקד את עולם התקשורת (אולי משום שתאגיד הענק שהפיק אותו עושה שימוש בדיוק באותן פרקטיקות שהסרט לכאורה יוצא נגדן).
"אני אוהבת את העבודה שלי", אומרת מירנדה לאנדי בשלב מסוים של הסרט, וכשזה קורה, קשה שלא לחוש שזו בעצם מריל סטריפ ששוברת את האשליה לשנייה כדי לסכם את הקריירה המפוארת שלה. זוהי ככל הנראה הסצינה המשמעותית ביותר של סטריפ ב"השטן לובשת פראדה 2", ואני מניח שנראה אותה מעתה באופן קבוע במונטאז'ים שיאגדו את מיטב הרגעים של השחקנית האגדית. אך הסצינה היפה (והכה בודדה) הזאת רק מדגישה עד כמה האנרגיות של סטריפ ומירנדה חסרות כאן.
נכון, גם לסיקוול יש את הרגעים שלו, ואם אהבתן את "השטן לובשת פראדה", קשה לי להאמין שתסבלו. אבל לא משנה כמה שהוא מנסה, הסרט הזה פשוט אינו מצליח להיות סוחף, מבדר ו/או איקוני כמו קודמו. אולי בפעם הבאה פשוט עדיף לתת למירנדה לככב בסרט משל עצמה וזהו.
"השטן לובשת פראדה 2", ארה"ב 2026
ציון: 3 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו