שופט פדרלי ביטל את רוב סעיפי תביעתה של בלייק לייבלי נגד הבמאי ג'סטין בלדוני וסטודיו Wayfarer, וצמצם את התיק לשלוש טענות בלבד. השופט לואיס ליימן דחה עשר מתוך 13 העילות, כולל הטרדה מינית, לשון הרע וקשירת קשר. הוא קבע שלייבלי, כקבלנית עצמאית ולא עובדת שכירה, אינה יכולה להגיש תביעת הטרדה מינית לפי הסעיף בו השתמשה. בית המשפט הדגיש כי דחיות הסעיפים מבוססות על עילות משפטיות ואינן מעריכות את אמיתות הטענות.
במקביל, בית המשפט איפשר לשלושה סעיפי תביעה להתקדם למשפט: פעולת תגמול (עבירה שיכולה לכלול איומים, פגיעה כלכלית, ועוד), סיוע ושידול לתגמול והפרת חוזה אל מול הסטודיו. בית המשפט אמר שיש גבולות לאופן שבו נתבע יכול להגיב להאשמות בהטרדה. לדבריו, התנהגות מסוימת יכולה להיתפס בידי חבר מושבעים סביר כפעולת תגמול מרגע שהיא חורגת מהגנה עצמית. בית המשפט גם קבע שיש די ראיות לכך שלייבלי סברה שההתנהגות שעליה דיווחה היא הטרדה מינית.
פסק הדין התייחס למייל בן חמישה עמודים שלייבלי שלחה לאיגוד המפיקים בדרישה לקרדיט מפיקה. המכתב פירט 77 סעיפים על תרומותיה, כולל שכתובים בתסריט ומינוף קשריה בתחום האופנה. השופט השתמש בתכתובת כדי לתמוך בקביעה שהיא הייתה קבלנית עצמאית ולא שכירה.
לייבלי הגישה את תביעתה בדצמבר 2024, וביקשה פיצויים של למעלה מ-160 מיליון דולר. היא טענה להטרדה, לשון הרע, פגיעה בפרטיות והפרות זכויות אזרח.לדבריה, הנתבעים עמדו מאחורי קמפיין הכפשה כדי להרוס את שמה הטוב ולמנוע מהאשמותיה להשפיע על תפקידו של בלדוני כבמאי "איתנו זה נגמר". התלונה תיארה מצבים לא נוחים על הסט וכללה מקרים שבהם בלדוני ואדם נוסף לכאורה נכנסו לקרוואן של לייבלי ללא אישור כאשר הייתה לא לבושה, פגיעה או מניקה, ורגע שבו בלדוני נשק לפי הטענות לצווארה כשהם לא היו בתוך סצנה.
השופט ציין שחלק מההתנהגות שתוארה עשויה להיות בלתי הולמת בסביבה משרדית, אך ייתכן שאינה מהווה הטרדה מינית בהקשר של ביצוע סצנה רומנטית. הניתוח הדגיש את ההבדל בין בימוי יצירתי להתנהגות בלתי חוקית. בחלק אחר בתיק, עורכי הדין תיארו את המחלוקת ככזו שנובעת מ"אי־הסכמות יצירתיות", במהלך עשיית סרט שעוסק בנושאים טעונים של רומנטיקה ומין. בית המשפט שירטט אבחנה זהירה בין אלתור אמנותי בתוך הקשר מתוסרט לבין התנהגות שעשויה להיחשב לבלתי חוקית.
גם האינטראקציות בין הצדדים לפני ההפקה ובמהלכה נבחנו לעומק. לייבלי, יחד עם עורכי דינה ובעלה ראיין ריינולדס, נפגשה עם בלדוני לפני תחילת הצילומים והסכימה על תנאים מסוימים להשתתפותה. היא ביקשה שיימנע מלדון בחוויות מיניות או מהערות על גופה או משקלה. היא גם ביקשה הבטחות שלא יתווספו סצנות חדשות הכוללות מין מפורש ומין אוראלי מול המצלמה מעבר לתסריט שאושר, וכי פרטיותה תישמר באזורי האיפור וההלבשה, במיוחד כשהיא לבושה חלקית או מניקה.
לייבלי אמרה שלב ליבו של התיק נוגע לפעולת תגמול על העלאת חששות בטיחות על הסט. היא טענה לשימוש באסטרטגיית יחסי ציבור כדי לקדם נרטיב שלילי עליה בתקשורת. בלדוני הכחיש את ההאשמות והגיש תביעת נגד בסך 400 מיליון דולר, בטענה ללשון הרע ולהפרת חוזה. הוא טען שלייבלי, בסיוע ריינולדס וחברים בהם טיילור סוויפט, ניסתה לקחת ממנו שליטה יצירתית על הסרט. הוא טען שהיא הסכימה לתסריט והשפיעה עליו ועל ההפקה בדרכים שלטענתו שיפרו את הפרויקט.
הצוות המשפטי של בלדוני בירך על החלטת בית המשפט לצמצם את התיק. הם אמרו שהם "מרוצים מאוד מכך שבית המשפט דחה את כל תביעות ההטרדה המינית וכל תביעה שהוגשה נגד הנתבעים האישיים", וציינו שמה שנותר הוא "תיק מצומצם משמעותית". דחיית רוב הטענות בידי השופט לוותה בזימון הצדדים לנהל מחדש דיוני פשרה. שני הצדדים גם מנהלים התדיינות על האופן שבו מוצג עימותם בפומבי. לייבלי גינתה את המחיר של "אלימות דיגיטלית" שלדבריה לוותה את הסכסוך.
בהביעה הקלה על כך שליבת טענותיה תישמע בפני חבר מושבעים למרות הדחיות, אמרה לייבלי, "הדבר האחרון שרציתי בחיי הוא תביעה, אבל יזמתי את המקרה הזה בגלל פעולות התגמול הנרחבות שהתמודדתי איתן ושאני ממשיכה להתמודד איתן, על כך שביקשתי סביבה בטוחה לעבודה באופן פרטי ומקצועי עבורי ועבור אחרים", והוסיפה, "כאב פיזי שנגרם על ידי אלימות דיגיטלית הוא אמיתי. זו התעללות. והיא נמצאת בכל מקום", כך על פי "ואניטי פייר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו