השחקנית מגי ג'ילנהול נוגסת הרבה יותר ממה שהיא מסוגלת ללעוס ב"הכלה!" - סרטה השני כתסריטאית-במאית, אחרי "הבת האפלה" מ-2021.
מצד אחד, זוהי יצירה הרבה יותר פרועה ושאפתנית מיצירת הביכורים של ג'ילנהול - שכזכור התבססה על רומן של אלנה פרנטה - וקשה שלא להעריך את התעוזה שהיא מפגינה כאן. מצד שני, מדובר בסרט מבולגן, מבורדק ומאוד מקושקש, שהולך ומתרופף ככל שהוא נמשך, עד שהוא מתפרק לחלוטין. מי אמר "כישלון מפואר" ולא קיבל?
העלילה מתרחשת ברובה בשיקגו, 1936, וזוכת האוסקר הטרייה ג'סי באקלי, שכיכבה גם ב"הבת האפלה", מופיעה בתפקיד הראשי גם הפעם, בתור כלתו של פרנקנשטיין.
עם זאת, בניגוד לגרסאות קודמות של הדמות המפורסמת (שהופיעה על המסך לראשונה בסרטו של ג'יימס וויל מ-1935), בגרסה של ג'ילנהול, "הכלה" המקוללת הנ"ל מתכבדת לשלב בין הנשמה של הסופרת מרי שלי - שבין השאר כתבה את "פרנקנשטיין" - לבין גופה החבול ואישיותה המתלקחת של אישה אומללה בשם אידה, שמוצאת את מותה בתאונה מצערת, מיד בתחילת הסרט.
שתי הישויות הנשיות הנ"ל מתמזגות ביניהן כאשר אידה המסכנה מוצאת מתוך קברה ומוקמת לתחייה בידי מדענית מטורפת (אנט בנינג), על-פי בקשתו של פרנקנשטיין המסכן (כריסטיאן בייל), שסובל מבדידות איומה.
פרנק, כפי שהוא מכונה כאן, בסך הכל מעוניין בבת זוג שתספק לו מעט חברה (ואולי גם אהבה). לכלה, לעומת זאת, יש רצונות עצמאיים משל עצמה, ואלה מובילים אותה ואת בן זוגה לבילוי במועדון אפלולי שמסתיים במרחץ דמים. מפה לשם, הכלה הופכת בין לילה לאייקון פמיניסטי, ומציתה מהפכה רצינית ברחבי ארצות הברית.
וכך, בשעה שפרנק והכלה שלו נמלטים מפני החוק ויוצאים ל-road trip מדמם, ששואב את השראתו מסרטים כמו "בוני וקלייד" ו"רוצחים מלידה", השניים נרדפים בידי שני בלשים – שמגולמים בידי בעלה של ג'ילנהול, פיטר סארסגארד, והכוכבת הספרדייה פנלופה קרוז – ובידי כמה מאפיונרים מיוזעים, שמעוניינים להשתיק את אידה/הכלה אחת ולתמיד.
"הכלה!" אולי נראה נהדר על הנייר, אך כאמור, הוא מתקשה מאוד להחזיק מים על המסך. הרכיבים הרבים שבהם ג'ילנהול משתמשת כדי לבנות את הסרט שלה אינם נדבקים זה לזה, ומניבים מפלצת פרנקנשטיינית משל עצמה.
כהרגלה בקודש, ג'סי באקלי מגבירה ל-11 ומגישה הופעה מוגזמת ומאוד לא נעימה לצפייה (שבין השאר כוללת גרעפסים, הקאות, ליקוקים של פצעים, צעקות בלתי פוסקות ושינויי מבטא קיצוניים). המסרים הנדושים שג'ילנהול שילבה בתסריט מועברים בבוטות וללא טיפה של אלגנטיות (בשלב מסוים, הכלה פשוט מתחילה להגיד "me too", בלי שום סיבה נראית לעין). בתוך כך, ה"מהפכה" שהכלה מציתה פשוט מתרחשת – ללא שום הכנה מוקדמת, ללא שום היגיון, ומבלי שנבין כיצד זה קרה בכלל.
מגבלותיה הבולטות של ג'ילנהול כבמאית ניכרות גם באופן השלומיאלי וחסר החוש שבו היא מבקשת לשלב כאן בין כחצי תריסר ז'אנרים. "הכלה!" אולי מבקש להיות דרמת אימה רומנטית-מוזיקלית-פמיניסטית-פרובוקטיבי. אך בפועל, הפרובוקציות שלו מתבררות כעקרות, והוא בעיקר מקפץ בין מצבי רוח מנוגדים ומציג מיש-מאש טונאלי לא משכנע. מה הסרט הזה מנסה להגיד בדיוק? המון דברים. אבל אף אחד מהדברים האלה אינו חדש או מעניין במיוחד, ואף אחד מהם גם אינו מבוטא בצורה רהוטה ו/או סוחפת ו/או מנומקת.
מי שבכל זאת מצליח לצאת מהאירוע המצער הזה בשלום הוא כריסטיאן בייל, שמגיש הופעה לא רעה בכלל בתור פרנק. המפלצת שלו רגישה ועדינה ומלאת נשמה, ולא יהיה זה מוגזם לומר שהוא הרבה יותר סימפטי ומשעשע מבת הזוג הנודניקית שלו.
בייל ידוע כשחקן שאף פעם לא מחפף, וגם הפעם הוא נותן את הכל (כולל ביצוע ל"Puttin’ on the Ritz", מ"פרנקנשטיין הצעיר" של מל ברוקס). מה חבל, אם כן, שתצוגת המשחק הנוגעת ללב שלו מתבזבזת על יצירה כה רעועה וילדותית.
אם בא לכם לצפות בגרסה הרבה יותר מוצלחת של הסיפור הזה, הייתי ממליץ לכם על "מסכנים שכאלה", של יורגוס לנתימוס (שמגולל מעשייה מאוד דומה). אם כבר מדברים, אז גם "פרנקנשטיין", של גיירמו דל טורו, על כל מגרעותיו, מהנה בהרבה מ"הכלה!".
סרטה של ג'ילנהול, לעומת זאת, יותר מדי מתלהב מעצמו ומההמולה הריקה שהוא מייצר על-מנת שניקח אותו ברצינות. אין ספק שיהיה מרתק לנתח אותו ולכתוב עליו עבודות סמינריוניות. התסריט שלו מקפיד להיות גדוש עד אפס מקום ברפרנסים ספרותיים, במחוות קולנועיות ובסלוגנים פמיניסטיים. אבל לצפות בו? רק אם אתם נהנים מתאונות דרכים.
"הכלה!", ארה"ב 2026
ציון: 2 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו