הרד הוט צ'ילי פפרז מבהירים: בלי הגיטריסט הישראלי הם לא היו קיימים

שלושים ושמונה שנה אחרי מותו הטרגי ממנת יתר בגיל 26, הגיטריסט הישראלי-אמריקאי הלל סלובק סוף סוף מקבל את הכבוד המגיע לו.

הסרט התיעודי החדש "רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל", שמתמקד בימיה הראשונים של הלהקה האגדית (ושזמין כעת בנטפליקס), מגולל את סיפורם של שלושה חברים טובים מהתיכון – אנתוני קידיס, מייקל באלזארי ו-סלובק - שהקימו יחד להקת רוק פרועה ופאנקית, ומבהיר מעל לכל ספק שללא סלובק, הצ'ילי פפרז פשוט לא היו קיימים.

בתור התחלה, סלובק – שנולד בחיפה, ושעבר עם אמו ואחיו לאל.איי כשהיה ילד - היה זה שהציע ל-באלזארי, שנודע גם בכינויו "פלי" (Flea), ללמוד לנגן באס ולהצטרף ללהקה שבה היה חבר.

לפני שהלל פנה אליו, נזכר פלי במהלך הסרט בגרון חנוק מדמעות, המחשבה לנגן באס כלל לא חלפה בראשו. סלובק גם היה זה שעודד את קידיס להתחיל לכתוב שירי ראפ ולפתח את כישוריו היצירתיים.

במילים אחרות, סלובק היה זה שהכין את הקרקע להיווצרותה ולעלייתה המטאורית של הלהקה. נגינת הגיטרה האנרגטית והייחודית שלו סיפקה לה את ה-DNA המוזיקלי והסגנוני, והחיבור הטלפתי המיידי שלו עם פלי הניב סאונד רענן, פרוע ושטוף זימה שטרם נשמע כמותו בסצינת האנדרגראונד של לוס אנג'לס. "עבור הלל", כתב קידיס באוטוביוגרפיה שלו, "Scar Tissue", "טיבה של הופעה נמדד על-פי כמות הדם שנותרה על הגיטרה שלו לאחר שסיים לנגן".

אבל לעסקה הנ"ל היה גם צד אפל ופחות חיובי. בשעה שסלובק הפך את שני חבריו למוזיקאים מבטיחים, קידיס ו-פלי היו אלה שהציגו בפניו את עולם הסמים. בניגוד לחבריו החדשים, שבאו ממשפחות הרוסות, ושגדלו ברחובות - סלובק היה "ילד טוב" שהקפיד שלא הסתבך בצרות.

בדומה ל-קידיס, שהפך במהירות לג'אנקי, גם סלובק הסתחרר, התמכר ואיבד שליטה על חייו. אך בשונה מ-קידיס, שאף פעם לא הסתיר את סגנון חייו ההרסני, סלובק הקפיד לשמור את הדבר בסוד מחבריו. זה נגמר הכי רע שאפשר.  

קידיס ו-פלי מספקים ראיונות נדיבים וארוכים בסרט, ומפרגנים לסלובק בכל הזדמנות. ניכר שהם עדיין חשים אשמה על חלקם במותו, וניכר שהם מבקשים להדגיש עד כמה הם חייבים ל"אח" המנוח שלהם.

ראיונות עם מוזיקאים נוספים שעבדו עם החבורה באותה תקופה מוסיפים לסיפור קונטקסט וצבע, והופכים את "אחינו הלל" ליצירה קצבית, מבדרת ומאירת עיניים, וזאת למרות שברור שהלל לא יזכה להאפי אנד, ולא באמת יזכה לטעום מפירות ההצלחה שלמענה עבד כה קשה.

באופן מעט מצער, על אף ההתמקדות בתרומתו ובחלקו של סלובק להצלחת הלהקה בשנותיה הראשונות, דמותו ואישיותו נותרות בלתי מפוענחות. יהדותו והרקע הישראלי שלו כמעט ואינם זוכים להתייחסות - וזאת למרות שידוע שהלל היה מעריץ שרוף של להקת קיס, שהונהגה גם היא בידי ישראלי יליד חיפה.

למעשה, מלבד כמה פיסות של ראיונות ישנים איתו, וכמה קטעים קצרים מתוך היומן שלו (שמשום מה מוקראים בידי קול שנוצר ב-AI), נקודת המבט של סלובק כמעט ואינה נוכחת בסרט, וקולו האמיתי כמעט שאינו נשמע. חבל.

מותו של סלובק אמנם זעזע את הלהקה עד היסוד, אך לא הצליח להרוג אותה. המתופף, ג'ק איירונס, פרש מיד בעקבות הטרגדיה, ובסרט הוא מספר שבהמשך גם אושפז בבית חולים לתשושי נפש (מאוחר יותר הוא יהפוך למתופף של פרל ג'אם).

קידיס ו-פלי, לעומת זאת, החלו לחפש נגנים חדשים כמעט מיד. בתוך כך, קידיס בחר שלא להגיע להלוויה של סלובק, כי חשב שאמו של הלל – שכלל לא ידעה שבנה מכור להרואין עד שהתבשרה על מותו - רואה בו אחראי ישיר לטרגדיה.

כך או כך, כמה חודשים לאחר מכן, הלהקה כבר שבה לבמה והמשיכה במסעה לפסגת עולם המוזיקה. ג'ון פרושיאנטה בן ה-18, שהיה מעריץ שרוף של הלהקה ושל סלובק, נבחר להחליף אותו כגיטריסט, ובסרט הוא מספר שכל סגנון הנגינה שלו בעצם מבוסס על סגנון הנגינה של הלל.

יחד עם פרושיאנטה, ועם המתופף החדש, צ'אד סמית', הצ'ילי פפרז החלו ליהנות מהצלחה מסחרית בסדר גודל שלא הכירו. אך בטוויסט אירוני ועצוב, גם פרושיאנטה התקשה להתמודד עם אור הזרקורים, וגם הוא נאבק עם שד ההתמכרות.

רגע אחרי שהלהקה סוף סוף הצליחה לכבוש את העולם עם האלבום "Blood Sugar Sex Magik", הוא החליט לפרוש. לפחות בפעם הזאת זה לא נגמר במוות (פרושיאנטה גם שב לשורות הלהקה בהמשך).

"אחינו הלל" אולי אינו מצליח לפצח את דמותו של סלובק (ואולי הוא גם לא באמת מנסה). אך הוא כן מתפקד כמחווה אוהבת ומושקעת לגיטריסט המנוח, וגם במצבו הנוכחי הוא נותר סרט מרתק וחיוני עבור מעריצי הלהקה.

יפה שקידיס ו-פלי סוף סוף לקחו את הזמן כדי להזכיר לנו שללא הבחור החיפאי הרגיש, היצירתי ובעל החזון שהכירו בתיכון, אף פעם לא היינו שומעים עליהם. שניהם מדברים למצלמה בכנות מעוררת הערכה. הם לא מתחבאים מאחורי תירוצים. הם יודעים שהם לא יוצאים טוב מהסיפור הזה. הם יודעים שצריך היה להיות לו סוף אחר. מוטב מאוחר מאף פעם.

"רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל", ארה"ב 2025

ציון: 3.5 כוכבים