מחקר חדש חושף: זה הסרט שגורם לצופים לבכות הכי הרבה

יש משהו כמעט מזוכיסטי בתרבות הצריכה של הקולנוע המודרני. אנחנו משלמים במיטב כספנו כדי לשבת בחושך עם זרים מוחלטים ולתת לתסריטאים ההוליוודיים למרוט לנו את העצבים עד שנצא מהאולם כשלולית אחת גדולה.

סדרת מחקרים חדשה, מהשנה האחרונה ומהשנה הנוכחית (2026), יצאה לבדוק מהם הסרטים שבאמת שוברים אותנו ואיך בדיוק המנגנון הזה עובד על בלוטות הדמעות שלנו.

במקום הראשון בסקר של ערוץ Great Romance הבריטי, שדגם כאלפיים חובבי קולנוע, ניצב בגאווה הסרט "טיטאניק" (1997). הסרט בבימויו של ג'יימס קמרון ובכיכובם של קייט וינסלט וליאונרדו דיקפריו גרם ל-41 אחוז מהנשאלים לבכות באופן פעיל.

היצירה הזו, שקטפה 11 פרסי אוסקר (כולל הסרט והבמאי הטובים ביותר), מצליחה לשמר את מעמדה כמרגשת הלאומית גם שלושה עשורים אחרי שיצאה. פילוח הדמעות כאן מעניין במיוחד: 47 אחוז מהנשים הודו שהן בוכות בסרט, בעוד שגם הגברים לא נשארו עם עיניים יבשות - שליש מהם (34 אחוז) הודו שנשברו מול המסך.

כנראה שהוויכוח הנצחי על הקרש הצף, זה שברור שגם ג'ק יכול היה להידחף עליו, הוא עדיין פצע פתוח ומדמם בתרבות הפופ.

במקום השני, הרחק מאחור עם 20 אחוזים, נמצא "היומן" (2004) של הבמאי ניק קסאווטס. הדרמה הרומנטית בכיכובם של ריאן גוסלינג ורייצ'ל מקאדמס הפכה מזמן לסטנדרט הזהב של ז'אנר ה-Tear Jerker - מושג שמתאר סרטים שנועדו "לסחוט" דמעות מהצופים באופן מכוון.

אחריהם ברשימה מתייצבים "רוח רפאים" (1990) בבימוי ג'רי צוקר ובכיכובם של פטריק סווייזי ודמי מור וקלאסיקות אלמותיות כמו "חלף עם הרוח" (1939) בבימויו של ויקטור פלמינג ובכיכובם של קלארק גייבל וויוויאן לי ו"קזבלנקה" זוכה האוסקר (1942) בבימויו של מייקל קורטיז ובכיכובם של האמפרי בוגרט ואינגריד ברגמן.

העשירייה הפותחת ממשיכה עם שוברי קופות שהפכו לנכסי צאן ברזל של דמעות וקיטש: "אישה יפה" (1990) בבימויו של גארי מרשל ובכיכובם של ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר; "נוטינג היל" (1999) בבימויו של רוג'ר מישל ובכיכובם של ג'וליה רוברטס ויו גרנט; "ריקוד מושחת" (1987) בבימויו של אמיל ארדולינו ובכיכובם של פטריק סווייזי וג'ניפר גריי. סוגר את הרשימה המלנכולית "נ.ב. אני אוהב אותך" (2007) בבימויו של ריצ'רד לגראוונז ובכיכובם של הילארי סוואנק וג'רארד באטלר.

אבל בזמן שהקהל הרחב מתרפק על הוליווד הממוסדת, מחקר אחר של Feel Good Contacts צלל למעמקי הרשת (Reddit) וניסה לבדוק אילו סרטים נחשבים להכי עצובים לפי גולשים אנונימיים שפחות מתרגשים מנוסחאות שיווקיות.

שם, התואר הוענק ליצירת המופת היפנית "קבר הגחליליות" (1988). סרט האנימציה של איסאו טקהאטה מסטודיו ג'יבלי עוסק בהישרדותם של שני אחים ביפן של מלחמת העולם השנייה. בניגוד לקיטש ההוליוודי, כאן מדובר בחוויה שמשתמשים הגדירו כ"ריסוק איברים רגשי".

גם "מנצ'סטר ליד הים" (2016) של קנת' לונרגן הגיע גבוה בדירוג הרשת. הסרט, שהעניק לקייסי אפלק את פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, הוא תצוגת מופת של אבל ודיכאון שאינו מרפה. לצידו הוזכרו "אחרי השמש" (2022) בבימויה של שרלוט וולס ובכיכובו של פול מסקל ו"גרין מייל" (1999) בבימויו של פרנק דרבונט ובכיכובו של טום הנקס.

למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?

החוקרים מסבירים שבכי קולנועי משחרר אוקסיטוצין (הורמון האהבה) ואנדורפינים שעוזרים לנו לווסת רגשות ויוצרים חיבור אנושי עמוק יותר עם מי שיושב לצדנו באולם.

בסופו של דבר, בין אם מדובר באנימציה יפנית על מלחמה או בדיקפריו שקופא למוות בגלל קרש קטן מדי - אנחנו לא בוכים על הדמויות, אנחנו בוכים על עצמנו. וזה כנראה ה"ניקוי הרגשי" הזול ביותר שהשוק מציע, בלי לשלם סכום לא קטן לפסיכולוג.