"קרואלה": לא מקורי, לא סוחף, לא מצחיק

ממש לא אהבתי את "קרואלה", פריקוול הלייב־אקשן החדש מבית דיסני שמגולל את סיפור המוצא של המרשעת המפורסמת מ"101 כלבים וגנבים".

כמו רוב הרימייקים, הפריקוולים והספין־אופים שיוצאים משערי דיסני בעשור האחרון (ע"ע "מליפיסנט", "היפה והחיה", "אלדין" וכיו"ב), גם הפרויקט הנוכחי אינו מצליח להשכיח מהצופים את העובדה שאין בו צורך של ממש, שלא הושקעה בו מחשבה מעמיקה, ושהוא קיים רק כדי לסחוט עוד כמה גרושים מספריית התוכן הענפה והאינסופית של ענקית הבידור. מובן שהוא גם מתאדה מהתודעה שנייה לאחר שהוא מסתיים.

התסריט המסורבל וחסר ההשראה, שאינו כולל אפילו קמצוץ של מקוריות, משלב בין "השטן לובשת פראדה" לבין סיפורה של אשת החתול ב"באטמן חוזר", ומציג את קרואלה כיתומה מסכנה, חמודה ולא מובנת שחולמת להיות מעצבת על. אלא שבדרכה של האנטי־גיבורה שלנו - שמגולמת בבגרותה בידי אמה סטון - ניצבת ברונית מפלצתית (אמה תומפסון), וזו תעשה את הכל כדי למנוע ממנה להשיג את מטרתה.

כל הנ"ל אמנם מתרחש על רקע התלבושות, הצלילים והצבעים של לונדון המתהוללת של שנות ה־60, אבל למעט כמה רגעים חטופים, הבמאי קרייג גילספי ("אני, טוניה") אינו מצליח להפיח חיים בדמויות, בעלילה או בוויזואליה.

מונטאז' רודף מונטאז', להיט סיקסטיז מאוס רודף להיט סיקסטיז מאוס, וגם הטוויסטים המטופשים נערמים זה על זה. בשלב מסוים, כשכבר חשבתי שהסרט מתקרב סוף־סוף לגראנד פינאלה שלו, הצצתי בשעון וגיליתי לתדהמתי שנשארה עוד יותר משעה. מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?

"קרואלה" מפריח שלל סיסמאות חתרניות לאוויר, אך נמנע לחלוטין מלפתח אותן. בתוך כך, ההמולה הבלתי פוסקת שעל המסך אינה סוחפת, מעניינת או מצחיקה בשום צורה, וגילספי בעיקר מצטייר כחקיין לא מאוד מוכשר של טים ברטון (מלבד הגניבות הבוטות מ"באטמן חוזר", סטון גם נראית כמו שיבוט של הלנה בונהאם קרטר, שהיתה במשך תקופה ארוכה הלידינג ליידי של ברטון).

אם בכל זאת צריך לומר משהו חיובי על הסרט הזה, אציין לטובה את הופעתו המפתיעה של פול וולטר האוזר, שמגלם את אחד מהסייד־קיקים של קרואלה. האוזר, שפרץ לתודעה בעקבות התפקיד המאוד שונה שעשה ב"ריצ'רד ג'ול" של קלינט איסטווד, מגיש כאן תצוגה קומית מוצלחת שמתעלת את רוחו של בוב הוסקינס, ושהופכת את הייאוש לטיפה יותר נוח.

ציון: 4