טרנטינו כמו שלא ראיתם: רוצו לצפות בגרסה המלאה של "להרוג את ביל"

בשעה שאנחנו ממשיכים להמתין לסרטו הבא והכנראה אחרון של קוונטין טרנטינו – הוא הבטיח שיפרוש אחרי שיביים עשרה סרטים, ו"היו זמנים בהוליווד" מ-2019 היה התשיעי שלו – בואו נחזור לימים היפים של תחילת האלף, הרבה לפני שהעלינו על דעתנו את האפשרות שהבמאי הנערץ ישתקע לבסוף בארץ ויהפוך לבטלן תל אביבי, וניזכר מה גרם לנו לאהוב אותו כל כך מלכתחילה.

למקרה ששכחתם, כש"להרוג את ביל" יצא במקור לאקרנים - בשני חלקים ששוחררו בסוף 2003 ובראשית 2004, בהתאמה – הוא ניתפס כשינוי כיוון דרמטי עבור טרנטינו. שלושת סרטיו הראשונים, הרי, היו מותחני פשע מפוארים ומעולים שנשענו על דיאלוגים, והאחרון שבהם, "ג'קי בראון", אף התכבד להיות הדברני והאיטי מכולם.

"להרוג את ביל", לעומת זאת, התפוצץ על המסך כמו חבית של דינמיט והכיל יותר פעולה ומהומה ברבע השעה הראשונה שלו מאשר כל הפילמוגרפיה של טרנטינו עד לאותה הנקודה גם יחד.

בכלל, "להרוג את ביל" הוא ככל הנראה הסרט הכי טרנטינואי של טרנטינו; הסרט שבו הוא הולך הכי רחוק עם כל ההשפעות וההשראות ההזויות והטראשיות שמזינות את היקומים הקולנועיים שהוא העניק לנו; הסרט שבו הוא הכי מתפרע והכי לא דופק חשבון והכי לא מתעסק בשטויות שלא קשורות לקולנוע.

כדי לגולל את סיפור הנקמה האפי, הגרנדיוזי והכה אלים של "הכלה" (אמה תורמן), טרנטינו מפליא להתיך כאן בין סרטי קונג פו לסרטי סמוראים למערבוני ספגטי לסרטי אקספלוייטיישן למנגה יפנית, ומניב יצירת מופת שאפתנית, מופרעת וחד פעמית, שנוצרה באהבה, בחדווה ובהנאה מופגנת, ושנחצתה בזמן אמת לשני סרטים נפרדים באמצעות חרב סמוראים, בעיקר מפני שהמפיק הידוע לשמצה הארווי ויינסטין העדיף לעשות קופה כפולה.

כעת, עולה לאקרנים סוף סוף הגרסה המלאה - שמאחדת בין שני החלקים, ושמוסיפה סיקוונס מנגה חביב אך לא חיוני -  ותוכלו לחוות את המסע האקסטרווגנטי והמדמם בדיוק כפי שטרנטינו התכוון שתחוו אותו.

עם זאת, יש להדגיש שגרסה זו – שמכונה "סיפור הדמים המלא" ("The Whole Bloody Affair") - הוקרנה בבכורה בפסטיבל קאן כבר לפני עשרים שנה, והיא לא באמת "חדשה". זו פשוט הפעם הראשונה שהיא יוצאת להקרנות מסחריות.

אז מה אפשר לומר על "להרוג את ביל" שטרם נאמר? תענוג אדיר לצפות בו בישיבה אחת ולספוג את כל-כולו במכה. משיחת המכחול הארוכה והפסיכית של טרנטינו עשירה, מסעירה וגדושה באינספור הברקות והפתעות. אך הרפרנסים וההומאז'ים הבלתי פוסקים אינם מאפילים לרגע על המטען הרגשי של היצירה ואינם מפריעים למהלך העלילתי הכולל. להיפך.

כל תחנה בדרכה של "הכלה" כבר הספיקה להפוך לקלאסיקה בפני עצמה במהלך השנים, וכל תחנה כוללת לפחות חופן של שורות דיאלוג נצחיות ו/או שיאים דרמטיים בלתי נשכחים. הקרב המטורף מול ה-Crazy 88 (שחותם את החצי הראשון והיותר דינמי של הסרט).

הסצינה שבה אל דרייבר שתומת העין (דאריל האנה) עוטה בגדי אחות ושורקת את השריקה המפורסמת (וכמובן שגם הסצינה המדהימה שבה אל המסכנה מאבדת את עינה השנייה). הסיקוונס הארוך והמלחיץ שבו קוברים את הכלה בעודה בחיים. המונולוג של ביל על סופרמן. ואפשר להמשיך ולהמשיך ולהמשיך.

כל שחקני האנסמבל נמצאים במיטבם ובשיאם, וכולם ללא יוצא מן הכלל עושים עבודה איקונית. מה שכן, צפייה בסרט כעת בהחלט נמהלת במידה מסוימת של מלנכוליה בכל פעם שאנו נתקלים באלה מהחבורה שכבר אינם נמצאים איתנו (מייקל מדסן, מייקל פארקס, שעושה כאן תפקיד כפול אדיר, דיוויד קאראדין, סוני צ'יבה, יהי זכרם ברוך).

כיום אנו גם מודעים הרבה יותר לאופיו של מסע הייסורים שאומה תורמן עברה במהלך העבודה על הסרט. בראיון שהעניקה לניו יורק טיימס ב-2018 חשפה תורמן לראשונה שנפצעה באורח קשה לקראת סוף הצילומים של "להרוג את ביל" כאשר איבדה שליטה על המכונית שבה נהגה והתנגשה בעוצמה בעץ שניצב בצד הדרך. טרנטינו היה זה שהתעקש שתורמן תנהג ברכב, למרות שחשה לא בנוח ולמרות שביקשה שפעלולנית תבצע את הנהיגה במקומה.

בנוסף, באותו ראיון תורמן סיפרה גם שטרנטינו היה מודע היטב כבר אז למעלליו המפלצתיים של המפיק הארווי וויינסטין (שהטריד גם את תורמן, וגם את מי שהייתה בת הזוג של טרנטינו באותן שנים, מירה סורבינו). עם זאת, הוא לא עשה כמעט דבר עם הידע הזה (בעקבות הראיון של תורמן, טרנטינו הודה בכך והתנצל).

כל אלה רק הופכים את תצוגת המשחק הווירטואוזית והטוטאלית שתורמן מגישה כאן לעוד יותר הרואית ולעוד יותר מרשימה ממה שהיא גם ככה. להגיד שמה שתורמן עושה בתור "הכלה" הוא לא ייאמן – גם ברמה הפיזית, ברמה הרגשית, גם ברמה שמשלבת בין השניים - פשוט לא יעשה עמה צדק.

אבל כאשר צופים בסרט כולו ברצף, ורואים את כל מה שהדמות שלה עוברת, ומוסיפים לזה את הידיעה שגם עשרים ומשהו שנה אחר כך תורמן עדיין סובלת מחלק מהפציעות שספגה במהלך הצילומים, פשוט אי אפשר להבין איך היא אפילו לא זכתה במועמדות לאוסקר עבור עבודתה כאן. זו לא רק ההופעה הנשית הכי ווירטואוזית, הכי תובענית והכי מרגשת של 2003 ו-2004. זו אחת ההופעות הכי וירטואוזיות, הכי תובעניות והכי מרגשות אי פעם, בלי קשר לז'אנר או למגדר.

רק על הצרחה מקפיאת הדם שבוקעת מגרונה כשהיא מתעוררת מהתרדמת הארוכה שלה תורמן הייתה צריכה לזכות בכל הפרסים האפשריים, וההבדל העיקרי עבורי בצפייה הנוכחית ב"להרוג את ביל", לעומת עשרות הצפיות הקודמות שלי, קשור כנראה בעיקר אליה.

במובן הזה שהפעם כבר היה לי ברור מעל לכל ספק שהסרט המדהים הזה שייך לה לא פחות משהוא שייך לטרנטינו. אחד מסיפורי הנקמה הגדולים בכל הזמנים. אחת הדמויות הנשיות הגדולות בכל הזמנים. אחת מתצוגות המשחק הגדולות בכל הזמנים. ארבע שעות וחצי של שכרון חושים. עכשיו בקולנוע.

"להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא", ארה"ב 2006

ציון: 5 כוכבים