היא כובשת את הוליווד - אבל רוצה להשתלב בישראל

היא רק בת 27, אבל באמתחתה רזומה מפואר שכולל עבודה עם בכירים ובכירות בעיר הסרטים. קבלו את נגה קדם, מלחינה מוכשרת שמשחקת אותה בימים אלה בהוליווד ולומדת מה זה להיות אישה, יהודייה ולסבית באחת התקופות הקשות ביותר עבור ישראלים בעולם.

קדם למדה באוניברסיטת ברקלי והיתה הסטודנטית היחידה שהתקבלה להתמחות אצל מרק יגר, שאיתו המשיכה לעבוד גם אחרי ההתמחות (בין היתר על סרט שנקרא "The Paralytic" שצפוי לצאת בהמשך השנה), עשתה התמחות אצל קלאוס בדלט (שכתב את המוזיקה של כל סרטי "שודדי הקאריביים"), עבדה עם נמי מלומד על סרט אימה חדש בשם "Six Till Midnight" בכיכובן של כוכבת הטיקטוק הבינלאומית בלה פורץ וסשה ליין, ובשנים האחרונות משתפת פעולה עם המלחינה שרון פרבר, אחת המלחינות המובילות בהוליווד, שאיתה עבדה על התזמור של סרט עם טיילר פרי שצפוי לצאת באמזון ושנקרא "Sisters In Italy".

היא נמצאת על קו תל אביב־לוס אנג'לס ומספרת בראיון ל"ישראל היום" על האתגרים במקצוע, וגם על החלומות. "המוזיקה נכנסה לי לחיים כשהייתי בבית ספר יסודי, בי"ס 'אהוד' בחיפה. הייתי מוחרמת שם ופגשתי אלימות ובריונות קשה. שנתיים לא דיברו איתי. יום אחד הגיעה לבית הספר מנצחת מקהלת הילדים של האופרה, של הסימפונית חיפה, לחפש ילדים שיודעים לשיר. היא מצאה אותי, התחלתי לשיר והעולם נפתח לי. התחלתי לשיר עם ילדים אחרים, להיות יותר פתוחה ושם היו החברות האמיתיות הראשונות שלי.

"שרתי כעשור, נהייתי סולנית, זמרת אופרה, עד שהבנתי שאני לא רוצה רק מוזיקה קלאסית. רציתי להביע ולכתוב רעיונות שלי והלכתי ללמוד הלחנה, קומפוזיציה, ושם הבנתי מהר שהכי נכון לי לעבוד בצוות של סרט ולהלחין לקולנוע. היום אני מלחינה לקולנוע וחיה על הקו ישראל־ארה"ב".

עד כמה קשה להיות היום ישראלית בלוס אנג'לס?

"זה קשה מאוד, וזה הרבה יותר חמור אצל אנשים צעירים, כאלה שבדיוק יצאו מקולג'. גם בקרב קהילת הלהט"ב, שאני חלק ממנה - ויש לי הרבה מפגשים עם לסביות וביסקסואליות, שלרוב מאמינות בצד הליברלי של הדבר - בין היתר זה כולל 'פרי פלסטיין'. באפליקציות של דייטינג קיבלתי איומים באלימות וחסימות רק כי אני מישראל. בתוך העולם הלהט"בי זה ממש חמור".

ובמישור המקצועי? אמנים ישראלים מספרים על חרמות והתעלמות מיצירה ישראלית מעבר לים.

"נכון, ושוב, ככל שהם יותר צעירים כך יש סיכוי גדול יותר שאחד יהיה קיצוני, פרו־פלסטיני ולא ירצה שאעבוד איתם על הפרויקט. ככל שאנשים מתבגרים יותר כך הם מפוכחים יותר, וגם צריך לזכור שהוליווד הגבוהה מאוד יהודית ויש לזה עדיין זכר. יש שם יותר מודעות והם לא לגמרי עיוורים, אז שם המצב פחות נורא ולגמרי אפשרי. בתוך הוליווד היהודית יכולה להיות הבלחה של מישהו שידוע כאנטישמי, יש כאלה בצמרת, אבל בצמרת יש גם כאלה שדווקא מאוד תמכו בי בגלל שאני ישראלית. אני כן מרגישה שהתקדמתי, כי היו אנשים טובים שעזרו לי כמו מרק, שרון, נמי ואחרים, ושיתופי הפעולה הם מה שגורם להצלחה בתחום הזה".

רוצה להשתלב בארץ

איך בעצם מתנהלת עבודת ההלחנה לקולנוע?

"את בעצם מסתכלת על סרט, על סצנה, ומדמיינת מה המוזיקה שמתאימה לה, שתדגיש את הרגשות ותעביר את הצופה חוויה שאת רוצה שהוא יחווה, ואז כותבים מוזיקה לתוך זה".

תחום ההלחנה, ובוודאי הלחנה לקולנוע, נתפס עדיין כגברי. כאישה מלחינה את סוג של מיעוט?

"לא רק מיעוט, זה מיעוט קיצוני, אולי הכי מכל המקצועות. כל המועמדויות לאוסקר בהלחנה הן של גברים, וככל שמטפסים לצמרת כך יש פחות נשים. בשכבת הגיל שלי אני רואה עוד כמה מלחינות נשים, אבל אם מסתכלים על האיי־ליסט בעולם, 30 המלחינים המפורסמים שמלחינים לסרטים כולם גברים, חוץ מאישה מדהימה בשם הילדור".

מה עם להלחין לסרט ישראלי?

"בארץ התעשייה מאוד קטנה ויש פחות מקומות להיכנס למעגל, וגם פחות תקציבים. אני לא מכירה בארץ מלחינה אישה שמלחינה מוזיקה לסרטים גדולים ומוכרים. אולי זו הכללה ויש, אבל אני לא מכירה, בגדול החוויה היא מאוד גברית. אני מאוד רוצה להשתלב כאן, עוד לא יצא לי לעשות מוזיקה לסרט ישראלי גדול. אני עובדת עכשיו על מוזיקה לסרט דוקומנטרי על המערך הטיפולי שהקימו בארץ מאז 7 באוקטובר".

אז מה החלום הגדול?

"להיות מועמדת לאוסקר, ויותר מזה לאמ"י. אני באמת רוצה להלחין את הדברים הכי גדולים, שיהיה לי צ'אנס להשפיע על העולם הזה. בהיותי אישה להט"בית אני רוצה להביא נראות של הדבר הזה במוזיקה ברמה הכי גבוהה".