שי אביבי היה ראוי לפרס אופיר על התפקיד המופלא הזה

הסצינות הטובות ביותר ב"ברנינג מן", סרטו עטור הפרסים של התסריטאי-במאי הוותיק איל חלפון ("קרקס פלשתינה", "איזה מקום נפלא"), מגיעות כבר בתחילתו, כאשר יונה (שי אביבי), סופר תל אביבי פרוד ואבוד בחייו מחליט באופן ספונטני להסיע את בנו החייל (רן קפלן) לבסיס.

האב, כך נראה, נתקף לפתע בתחושה שלא יראה את בנו שוב, והוא מנסה להאריך את הזמן המשותף שלהם יחד ככל שניתן. הוא אומר לבנו לקחת את הכיסא אחורה ולהתרווח. כמו בביזנס. השניים עוצרים בדרך כדי להשתין. הם מעשנים יחד סיגריה. כשהם מגיעים לשער הבסיס, הם נפרדים.

הפתיחה של "ברנינג מן" היא כמו סרט קצר בפני עצמו. חלפון ממקם את הצופים בסיטואציה אינטימית, מלנכולית ומאוד מוכרת שבה מצויים אב ובנו, והנסיעה הלא מאוד ארוכה של השניים אל עבר היעד הצבאי המדברי והמבודד בדרום מצליחה לחשוף לא מעט מאישיותם ולהותיר חותם משמעותי (וגם ציפיה) לקראת ההמשך.

תוך כדי, הנסיעה לבסיס גם מאפשרת לחלפון לבטא את תחושותיו ואת חרדותיו לגבי המצב המתואר בטבעיות ובאגביות ומבלי לומר אותן באופן מפורש. מה שנקרא "תסתכלו עליהם ותראו אותנו".

למרבה הצער, כל מה שבא אחר כך בסרטו של חלפון בעיקר גרם לי להתגעגע לסצינות המוקדמות והיפות הללו. לאחר הפרידה בשער הבסיס, יונה חסר השקט מחליט להישאר במקום. אולי כך יצליח "לבלום את הבשורה" המרה שעשויה להופיע בכל רגע. בכך הוא הופך באחת לגרסה הגברית והאבהית של גיבורת "חמצן", של נטעלי בראון, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים האחרון. אך אם ב"חמצן", האם שגולמה בידי דאנה איבדי אצה ורצה "לקראת" הבשורה, הרי שכאן, יונה פשוט מתכוון למנוע אותה בעצם נוכחותו.

בשני הסרטים הקשר ל"אישה בורחת מבשורה", של דוד גרוסמן, ברור כמובן - ב"ברנינג מן" הוא אפילו מבוצע באופן מילולי, כדי שלא נפספס אותו, חלילה - אך כאמור, ההבדל העיקרי ביניהם נעוץ בכך שבסרטו של חלפון הגיבור נותר סטטי. הוא לא בורח, אמנם. אך הוא גם לא ממש עושה משהו כדי להשפיע על המצב או כדי לשנות אותו. הדאגה והחרדה שהוא חש משתקות אותו ואינן מאפשרות לו לזוז מהמקום ולחזור לחייו (הדי כושלים גם כך). אבל היא גם לא באמת מובילה אותו לבצע מעשה. התגובה שלו – במתכוון או שלא – בעיקר מעידה על אימפוטנציה ועל חוסר אונים.

על הנייר, נקודת הפתיחה הזאת אולי נשמעת מבטיחה, ובידיים אחרות היא הייתה עשויה אולי להוביל לעיסוק מעמיק ורציני בגבריות הישראלית העכשווית, ובאחריות שהדור של חלפון נושא לגבי המצב שבו מצאנו את עצמנו. אך בפועל, ההמתנה של יונה מחוץ לשערי הבסיס לא ממש הולכת לכיוונים האלה. במקום זאת, היא הופכת עד מהרה לשרשרת של אפיזודות חצי אפויות שנעות בצורה מגושמת ורפויה בין האבסורד למלאכותי.

שורה ארוכה ומגוונת של טיפוסים מוצאת את דרכה למקום שבו יונה מקים את הבסיס הזמני והמאולתר שלו. נהג שמסיע נגמ"שים (ולדימיר פרידמן) מספר לו על החובות שצבר. רוכב אופניים תל אביבי ושמאלני (איצ'ו אביטל) מתרברב בפניו בבוטות ובחוסר רגישות על בנו שהלך ללמוד קולנוע במקום להתגייס. בחורה צעירה (סוזנה פפיאן) שעובדת בצוות ההקמה של רייב מדברי עוברת במקום שוב ושוב כדי לפלרטט. מתווך דירות חרדי שופע חיוכים וגוד-ווייבז (נוה צור) מטריח את עצמו עד לאמצע המדבר כדי להחתים את יונה על חוזה שכירות לדירה בתל אביב. כולם דברנים וחברותיים, כמובן. כולם מנדבים מידע על עצמם. כולם סקרנים מאוד לגבי חייו ומצבו של יונה. בדיוק כמו בחיים האמיתיים, לא ככה?

בין לבין, יונה רוקם תוכנית הזויה ומסוכנת (שלא ממש נראית כמו משהו שטיפוס שקול ומחושב כמוהו יעשה), ומתחיל להתחבר מחדש אל האדם שהיה פעם, לפני ששקע במשבר אמצע החיים ושכנע את עצמו שהוא כישלון מביך. אבל התחושה שמשהו רע עומד לקרות אינה מרפה, ויונה נותר נטוע במקומו.

למרות חוסר העקביות של התסריט - יונה מתעצבן מאוד כשרוכב האופניים השמאלני מספר לו על בנו המשתמט, למשל, אך מגיב בשיוויון נפש כאשר מתווך הדירות החרדי מצהיר בעליצות שגם הוא לא הלך לצבא - ולמרות שהאפיזודות השונות שמרכיבות את הסרט אינן שומרות על רמה אחידה ואינן מצטברות בהכרח לכדי משהו משמעותי או מעורר מחשבה, בכל זאת המשכתי לעקוב בעניין מסוים אחר המתרחש על המסך. הסיבה העיקרית לכך? שי אביבי, כמובן.

אביבי לא עשה סרטים רבים בעשור האחרון, אך בכולם ("שבוע ויום", "געגוע", "הנה אנחנו") הוא גילם אבות שסוחבים משקל כבד על גבם. ב"ברנינג מן" אביבי מוסיף דמות אב נוספת לאוסף, וכמו בכל הופעותיו הקולנועיות עד היום, גם הפעם הוא מפליא להגיש תצוגת משחק אנושית, רגישה, אמינה ומעוררת הזדהות שאינה מסגירה כל סימני מאמץ (ושהייתה ראויה לכל הפחות למועמדות לפרס אופיר).

נוכחותו המבורכת כתמיד של אביבי אמנם מסייעת לשדרג את חומרי התסריט במידה לא מבוטלת. אך גם היא אינה יכולה לחלץ את הסרט מהלופ המעגלי שבתוכו הוא נתקע עם הופעתה החוזרת והנשנית של מארגנת המסיבות הצעירה (שאינה משכנעת כדמות, ושבעיקר נועדה לחלץ את גיבורנו מדכדוכו ולספק לו טעם מחודש לחיים). וגם היא אינה מסוגלת למחוק מהזיכרון את שוט הסיום הכה מיותר והכה מאולץ והכה לא אלגנטי שחלפון כפה על יצירתו בדיעבד (זהו אולי המקום לציין שהסרט נכתב לפני ה-7 באוקטובר, אך נערך אחריו).

וכך, במקום יצירה רצינית וכנה על אימפוטנציה גברית בחברה הישראלית הפוסט-מאצ'ואיסטית של ראשית המאה ה-21, אנו בעיקר מקבלים סרט שמבטא תסכול אדיר – גם אישי, גם כללי וגם לאומי. אך חלפון אינו מעבד את הרגשות השליליים העזים האלה באופן אפקטיבי או מספק, והוא גם אינו מתעל אותם או קושר ביניהם באופן שיעצים את כוחם, שימקסם את האימפקט שלהם, ושיחלץ מהם איזושהי שורה תחתונה שתלווה אותנו הלאה. שיאים דרמטיים משמעותיים לא תמצאו כאן. גם לא אמירה חדה וברורה. רק אב משוגע מדאגה שלא ממש יודע מה לעשות עם עצמו או עם מדינתו האהובה. מה אני אגיד לכם. לפחות מגלם אותו שי אביבי.

"ברנינג מן", ישראל 2025

ציון: 3 כוכבים