עם לא פחות משמונה מועמדויות לאוסקר, "המנט", של התסריטאית-במאית קלואי ז'או ("ארץ נוודים"), הוא אחד הסרטים המהוללים של השנה. למרבה הצער, הוא גם אחד המניפולטיביים והפחות מהנים שבהם.
כפי שבוודאי שמעתם, סרטה של ז'או מבוסס על רב המכר של הסופרת מגי או'פארל (שגם חתומה עם ז'או על התסריט) ולמעשה טוען שהמחזאי המפורסם וויליאם שייקספיר כתב את מחזהו המפורסם ביותר, "המלט", בהשפעת ובהשראת מותו הטרגי בנו בן ה-11, המנט.
זוהי ספקולציה לחלוטין בלתי מבוססת (שגם אינה זוכה לשום חיזוק מצד המחזה עצמו), אך הסיפור הדמיוני הנ"ל, שמתרחש באנגליה בשלהי המאה ה-16, מאפשר לאו'פארל ולז'או להציע גרסה היסטורית אלטרנטיבית – ופמיניסטית, כמובן – שבה האירועים מובאים דרך עיניה של אגנס, רעייתו של המחזאי (ושבה שייקספיר הוא דמות משנית ואנוכית מאוד).
נקודת המבט הנשית של "המנט" אמנם מניבה את סצינת הסיום רבת העוצמה של הסרט – שבמהלכה אגנס צופה בהצגת הבכורה של "המלט", בתיאטרון הגלוב הלונדוני, ועוברת חוויה מטלטלת. אך הדרך לסצינת הסיום המרשימה הזאת אינה מתגמלת בשום צורה, והיא בעיקר רצופה בסצינות מלאות פאתוס שבהן אין כל זכר לעידון, תחכום או מקוריות. כמישהו שחיבב את סרטיה הקודמים (והמאופקים) של ז'או, עלי לומר שהופתעתי לרעה.
דמותה של אגנס, שמגולמת בידי ג'סי באקלי, מעוצבת בגסות כאישה-מכשפה ש"מחוברת לטבע", ובאופן מתסכל היא נותרת שטחית, קלישאתית וחסרת ייחוד לכל אורך הסרט. מנגד, שייקספיר – שמגולם בידי פול מסקל ("אחרי השמש", "גלדיאטור 2"), ושכלל אינו מכונה בשמו המלא – הוא טיפוס מופנם, שקט ומשעמם שאינו מפגין שמץ של שנינות או ברק שיוכלו להעיד על כשרונו המילולי האלוהי.
חציו הראשון של הסרט מוקדש כולו להתאהבות של השניים - שמתרחשת על רקע נופים כפריים, לצלילי המוזיקה המרחפת של המלחין מקס ריכטר, ושאפופה באווירה רוחנית-מיסטית מהזן הגנרי והחלול. ז'או מצלמת את צמרות העצים מלמטה באיטיות, מתמקדת שוב ושוב במערה מסתורית ורבת משמעות שככל הנראה מסמלת איזושהי תהום מטפורית שהולכת ונפערת בנפשה של אגנס, ומנסה ככל יכולתה להראות לנו משהו שטרם ראינו. לשווא.
למרות שהוריו מתנגדים, שייקספיר נושא את אגנס לאישה ונולדים להם שלושה ילדים (באופן לחלוטין לא מקרי, מי שמגלמת את אמו של המחזאי היא אמילי ווטסון, שעברה סדנת סבל משל עצמה מידיו של לארס פון טרייר ב"לשבור את הגלים").
אגנס, שחשה שבעלה אינו מסופק מחיי הכפר, מעודדת אותו לעבור ללונדון, וצופים מנוסים יוכלו כבר לחוש כיצד ז'או ואו'פארל מתחילות להכין את הקרקע למופע המרכזי: מותו הנורא של המנט (ג'קובי ג'ופ). זה לא יקרה מיד, כמובן. יהיו כמה אזעקות שווא. יהיו כמה הטעיות, שיגרמו לכם לנשום לרווחה לרגע.
אבל אל תדאגו. לא רק שהמנט ימות, הרי שהוא גם ימות בצורה הכי נוראית, הכי גרפית והכי סוחטת דמעות שאתם יכולים לדמיין לעצמכם. בצרחות איומות ובייסורים אדירים. שלא תגידו שחסכו עליכם.
התגובה של ג'סי באקלי למותו של בנה ככל הנראה תביא לה אוסקר. אך למרות כל הדמעות והיללות החייתיות שבוקעות ממנה, עלי להודות שתצוגת המשחק שלה הותירה אותי קר ואדיש. ראשית, מפני שההופעה שלה נטולת ניואנסים ונסמכת כל כולה על גוזמה – כאילו שהונדסה מלכתחילה אך ורק כדי לגרום לנו לבכות (וכדי לזכות בפרסים). ושנית, מפני שעד לאותה נקודה, "המנט" לא הצליח לגרום לכך שיהיה איכפת לי לא מאגנס, לא משייקספיר ולא מילדיהם. אז למה שיתחיל להיות איכפת לי עכשיו?
בספרה של או'פארל, שמו של שייקספיר נחשף רק בשורה האחרונה של העמוד האחרון, ועד לאותה הנקודה לא נאמר במפורש שהסיפור נוגע לו. בסרט, המצב שונה כמובן, ולמרות שגם ז'או מצניעה את זהותו של המחזאי בדרכים שונות, כל מי שמגיע לקולנוע אמור לדעת במי הדברים אמורים.
אלא שהרצון הזה - של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה; של לעשות סרט שעוסק בשייקספיר, תוך כדי הצנעת זהותו ומבלי להזכיר את שמו במפורש - יוצר מצב ביניים משונה שבו הצופים מתבקשים, מצד אחד, לקבל את זה שרעייתו של המחזאי המפורסם לא גילתה שום עניין בעבודתו (וכלל לא ידעה מה זה תאטרון), ומצד שני, לחייך לעצמם בשביעות רצון עצמית כשהם מזהים איזשהו רפרנס לאחד ממחזותיו (וכמובן שיש כאן כמה וכמה רפרנסים כאלה).
כך או כך, התסריט הדל אינו כולל אפילו שורת דיאלוג אחד שתיחרט בזכרונכם, ואינו מספק לנו תחליף הולם שיצדיק את ה"מחיקה" של שייקספיר (ושל השפה שכה מזוהה עמו) מהסיפור שבו הוא ממלא תפקיד מרכזי (הסצינה המיותרת שבה הוא ספק מדקלם, ספק ממציא את "להיות או לא להיות" פשוט מביכה, ולא מפתיע לגלות שהיא אינה מופיעה בספר).
כפי שציינתי בתחילת דבריי, חלקו האחרון של הסרט הוא חלקו המוצלח ביותר. ז'או מבקשת להדגים את כוחה המאחה, הגואל והקתרטי של האמנות, ואת יכולתה לבטא רגשות שאינם ניתנים לביטוי בשום צורה אחרת. על הדרך, היא גם מראה כיצד האקט היצירתי מאפשר לקהל שצופה בהצגת הבכורה של "המלט" לחוש הזדהות ולהביע סולידריות עם כאבם הכה פרטי והכה אישי של שייקספיר ושל אגנס.
אך למרות האמירה החזקה, ולמרות האופן החכם והאפקטיבי שבו היא מועברת לקהל, הסצינה היפה והאמוציונאלית הזאת מנותקת לחלוטין מכל מה שבא לפניה, והיא למעשה מתפקדת כסרט קצר בפני עצמו. כלומר, ז'או יכלה לספר את הסיפור הרומנטי-טרגי שמוביל אליה בכל צורה שהיא הייתה רוצה, והגראנד-פינאלה עדיין הייתה עובדת באותו האופן ובאותה העוצמה.
אני אולי נמצא בדעת מיעוט, אך הדרך שבה ז'או בחרה להביא אותנו לסצינת השיא ולפואנטה של "המנט" לא מצאה חן בעיני בכלל. היא התישה אותי, התקשתה לעניין אותי, ולא הפעילה אותי רגשית.
עם כל הפמיניזם של הפרויקט הזה, לטעמי הסרט לא מצליח להציג בפנינו דמות נשית מורכבת, ובסופו של דבר, הוא גם אינו מצליח להצדיק את הבחירה הנרטיבית יוצאת הדופן שלו. הוא מתעלם מהפרסונה הקולנועית המוכרת של שייקספיר, ודוחק את דמותו לשוליים. אך מלבד קלישאות כפריות, קיטש רוחני-מיסטי, ותועפות של סבל, הוא לא מציע שום דבר במקום.
נכון, סצינת הסיום יפה ונוגעת ללב. אבל על כל השאר הייתי מוותר מבלי לחשוב פעמיים. ילדים מתים פחות עושים לי את זה, כנראה. ובמיוחד כשמשתמשים במוות שלהם בצורה כל כך בוטה וכל כך נטולת עידון. אבל היי, כל אחד והכיף שלו. מי אני שאשפוט. הכינו את הממחטות!
"המנט", ארה"ב/בריטניה 2025
ציון: 2.5 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו