בדרך להונגריה עוצרים בקולנוע: ביטול פרסי התרבות פוגע בדמוקרטיה

שבועיים בלבד אחרי טקס "פרסי הקולנוע הישראלי" שהשיק שר התרבות, נחשף בתוכנית ״גם כן תרבות״ בהגשת גואל פינטו (כאן תרבות) כי משרד התרבותביטל עשרות פרסיםבתחומי התרבות והאומנות שהוא מעניק מדי שנה (משרד התרבות טען בתגובה כי תקציבי הפרסים לשנת 2026 טרם נקבעו, ובמידה והמשרד יחליט על חלוקת פרסים, הוא יעדכן על כך בהמשך). יש כמובן קשר הדוק בין הטקס ה'ממלכתי' לבין ביטול הפרסים. המהלך האחרון הוא שלב נוסף במאמץ להחליש את חופש היצירה בישראל, וכך ממלא משרד התרבות את חלקו במהלכים של הקואליציה להחלשת הדמוקרטיה.

השלב הראשון - רטוריקה של דה-לגיטימציה: תחילה היו אלו גינויים חריפים ליצירות ביקורתיות. את הסרט "אין ארץ אחרת", שזכה בפרס האוסקר, תאר שר התרבות בתור ״חבלה במדינת ישראל״. בהמשך, עבר לאיים בשלילת התמיכה הממשלתית, למשל בלהקתבת-שבע, בשל הנפת דגל פלסטין במופע "אנאפאזה" (הדגל היה חלק מקטע שבו הונפו דגלים מכל העולם). כך נעשה ניסיון להגדיר מחדש את גבולות השיח האמנותי דרך סימון ביטויים אמנותיים כבלתי לגיטימיים.

השלב השני - מרטוריקה ליצירת מנגנון חלופי: השקת טקס הקולנוע החדש שבועות בודדים אחרי ההכרזה על הפסקת המימון לפרסי אופיר בעקבות זכיית הסרט״הים״, העידה כי זו לא רק רטוריקה, אלא חתירה אקטיבית להגדרת אמנות ״ראויה״. הטקס נועד, במילותיו של השר, להחליף את ״הנרטיבים הזרים ושנאת ישראל בערכים אמנותיים ומקצועיים״, כלומר: קולנוע עצמאי וביקורתי מבטא ״נרטיבים זרים״, סרטים שזכו בפרס הממשלתי הם ״אמנותיים ומקצועיים״. כך לא רק מפלגים את קהיליית הקולנוע, אלא גם מובילים להפעלת צנזורה עצמית של יוצרים.

והנה הגענו לשלב השלישי - מחיקת מקורות התקציב לתרבות:ההחלטה לבטלעשרות רבות של פרסי ספרות, מחול, אומנות פלסטית ומוסיקה, היא דרך לוודא שליצירה שלא תעבור דרך הפילטר הפוליטי יהיה קשה מאוד להתקיים. לכאורה, מדובר בהחלטה שהתקבלה משיקולים תקציביים, אך לפי פרסומים התקציב שנחסך עומד על חמישה מיליון שקלים בלבד, ונעשה בו שימוש למימון טקס פרסי הקולנוע הממשלתי החדש.

קשה שלא לזהות במדיניות הזאת את "ספר ההפעלה" של ממשלות פופוליסטיות שחוללו נסיגה דמוקרטית בפולין ובהונגריה. גם שם, המהלך היה שיטתי: סימון אמנים כ"אנטי-לאומיים", גינוי יצירות ביקורתיות, והקמת מנגנוני מימון המתגמלים נאמנות לשלטון. ההשוואה מלמדת גם שבספר המהלכים הזה יש שלב נוסף: השתלטות על מינויים במוסדות תרבות והתערבות בתכנים אומנותיים.

בהונגריה תחת שלטון אורבן, המנגנון השתכלל להשתלטות פוליטית על האקדמיה הלאומית לאומנויות, שהחלה לחלק את פרסי "אומן האומה". נאמנים לשלטון התמנו למשרות בכירות במוסדות תרבות ובמקרים מסוימים צנזרו יצירות ביקורתיות כלפי השלטון או הכנסייה. בפולין, משרד התרבות שפעל תחת מפלגת ״חוק וצדק״ הנהיג מדיניות מימון סלקטיבית, מנע תקציבים ממוסדות ויצירות שקידמו זכויות נשים ולהט"ב, התערב במינויים לתפקידי מפתח במוסדות תרבות שלא אחת הורידו מוצגים ביקורתיים, ואף חייב בתי קולנוע לשדר אזהרות על "אי-אמיתות" לפני הקרנת סרטים ביקורתיים.

גם בפולין וגם בהונגריה מהלכים של דה-לגיטימציה ושלילת תקציב הוצגו כהכרחיים לתיקון אי-אמיתות ולהשבת ערכים לאומיים על כנם. באותו אופן, מחיקת פרסי משרד התרבות אינה אירוע נקודתי של ״חיסכון תקציבי״, אלא שימוש מודע בכלים מנהליים כדי לשנות את פני התרבות. כפי שמלמד הניסיון מהונגריה ופולין, ללא התנגדות לפוליטיזציה של התמיכה הממשלתית בתרבות, קיים איום ממשי על חופש היצירה בישראל.
עו"ד ספיר פז ועו"ד דפני בנבניסטי הן חוקרות במרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה