אין דבר שהשחקן האוסטרלי יו ג'קמן אוהב יותר מלשיר ולרקוד, והדרמה המוזיקלית הרומנטית "שיר מריר מתוק", שמבוססת בחופשיות על סיפור אמיתי, מספקת לו שפע של הזדמנויות לעשות את שניהם.
ג'קמן מגלם את מייק, אלכוהוליסט בגמילה ומוזיקאי חובב, שסובל מבעיות לב, ושסוחב צלקות ושריטות משירותו הצבאי בוויטנאם. בערבים מייק מופיע בערבי מחווה ומנגן בלהקות קאברים שונות. בימים הוא הולך למפגשים של אלכוהוליסטים אנונימיים, מנסה לגרד כמה גרושים כדי לשלם את המשכנתא, ומשתדל להיות אבא טוב לבתו המתבגרת (שמתגוררת עם גרושתו).
ערב אחד מייק פוגש את קלייר (קייט הדסון), זמרת חובבת (וגרושה עם ילדים) גם היא, והניצוצות עפים. מפה לשם, השניים מחליטים להקים יחד להקת קאברים בשם "Lightning and Thunder", שתקדיש את עצמה לרפרטואר של הזמר היהודי-אמריקאי ניל דיימונד (המוכר בעיקר בזכות שירו "Sweet Caroline").
כצפוי, ההתחלה אינה פשוטה, אך עד מהרה הפרויקט מתחיל לצבור מומנטום והצלחה, והשיא מגיע בדמות הופעה גדולה ומרגשת עם אדי וודר, הסולן של פרל ג'אם. אלא שאז החיים מתערבים, ודברים פחות משמחים מתחילים לקרות לזוג החמוד שלנו. האם חלומם של מייק וקלייר יצליח להחזיק מעמד לנוכח כל המזל הרע שפוקד אותם ואת משפחתם?
כאמור, מייק וקלייר הם שני אנשים אמיתיים. להקת הקאברים שלהם באמת הפכה לתופעה במילווקי והסביבה בשנות התשעים של המאה הקודמת, ו"שיר מריר מתוק" מבוסס על סרט תיעודי בעל אותו השם מ-2008 שהוקדש למעלליה.
עם זאת, התסריטאי-במאי קרייג ברואר ("מלחמות הראפ", "קוראים לי דולומייט"), שחתום על הגרסה העלילתית, לא נותר נאמן למציאות במאה אחוז (וגם לא בשבעים אחוז). הסיפור האמיתי של "Lightning and Thunder", למשל, התרחש על פני כשני עשורים. כאן הוא נדחס אל תוך שנתיים.
למייק, למשל, היה גם בן. כאן יש לו רק בת. העובדה שהוליווד מתייחסת לאמת בתור המלצה בלבד אינה מפתיעה כלל, כמובן. אך בכל זאת, מוטב שתהיו מודעים להיקף של המניפולציות שברואר מבצע על מנת למקסם את האימפקט של סיפור הפיל-גוד מעורר ההשראה שהוא מספר לכם.
כיאה לסרט בשם "שיר מריר מתוק", העלילה באמת מקפידה לחלק את זמנה בין רגעי שיא אופוריים לבין רגעי משבר קשים, וחציו הראשון של הסרט, שמציג את החלק ה"מתוק" של הסיפור, הוא לטעמי גם החלק המוצלח יותר. מייק וקלייר נפגשים, מתאהבים ומקיפים את עצמם בדמויות משנה צבעוניות שמסייעות להם להגשים את חלומם.
ג'ים בלושי מגלם את האמרגן הליצן של הלהקה, פישר סטיבנס מגלם את רופא השיניים של מייק, שמחלטר גם כמנהל האישי שלו, ומייקל אימפריולי ("הסופרנוס") מגלם גיטריסט חובב באדי הולי שמצטרף להרכב. גם השחקנים הצעירים שמגלמים את ילדיהם של גיבורינו עושים עבודה טובה, ותורמים רבות לדינמיקה המשפחתית הלעיתים כאוטית.
לעומת זאת, חציו השני של הסרט, שמוקדש בעיקרו ל"זמנים הקשים", מבדר וסוחף הרבה פחות, ולמרות שברואר עובד קשה כדי לייצר שיאים אמוציונאליים/מוזיקליים נוספים, אף אחד מהם אינו משתווה לאלה שהגיעו מוקדם יותר בסרט (ואף אחד מהם אינו מתקרב לביצוע של "Forever in Blue Jeans" עם אדי וודר, שהביא דמעות לעיני בשתי הפעמים שצפיתי בו).
יו ג'קמן, מצדו, נראה מבסוט עד הגג לכל אורך הדרך, ואין ספק שתפקידים מסוג זה מוציאים ממנו את המיטב. הוא מגלם את הדמות של מייק בהתלהבות רבה וברצינות גמורה, והאנרגיה הבלתי נדלית שלו סוחבת את הסרט בעליות וממלאת אותו בכוונה.
למרבה הצער, הדמות של קלייר מעניינת הרבה פחות, וכך גם ההופעה של קייט הדסון. השחקנית החביבה, שעושה כאן את אחד מתפקידיה המשמעותיים ביותר מאז "כמעט מפורסמים" (שיצא לפני עשרים וחמש שנה), אמנם מקבלת מבחר נדיב של "רגעי אוסקר" שמגיעים בדמות מונולוגים דומעים וסצינות שדורשות ממנה לסבול מבחינה גופנית ונפשית.
אבל למרות מאמציה הכנים (והמבטא הייחודי שאימצה עבור הדמות), הדסון אינה מצליחה להרים את הסרט ברמה נוספת (ואותי לפחות היא גם לא מצליחה לרגש).
המוזיקה הקליטה והדביקה של ניל דיימונד בהחלט משדרגת את "שיר מריר מתוק", וסביר להניח שכמה משיריו ימשיכו להתנגן בראשכם גם בימים שלאחר הצפייה. אך באורך של 132 דקות, הסיפור הזה נמתח ונמשך קצת יותר ממה שהוא צריך. כיף לראות את ג'קמן עושה חיים, וחציו הראשון של הביופיק המוזיקלי הלא מזיק הזה אכן מאפשר לו לחגוג כפי שרק הוא יודע.
אבל התסריט של ברואר אינו משכיל לאתר את נקודת האיזון בין ה"מתוק" ל"מריר", וכתוצאה מכך, למרות מספר רגעים יפים ומרגשים (שמגיעים כולם בשלבים מוקדמים), הסרט שיצא תחת ידיו אינו יותר מסביר.
"שיר מריר מתוק", ארה"ב 2025
ציון: 3 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו