הדרמה בטקס פרסי הקולנוע נמשכת: למרות הפשרה שהושגה עם הפורשים מטקס פרסי הקולנוע שהסכימו הבוקר (ראשון) להחזיר את שמם לרשימת המועמדים לאחר משא ומתן מול השר מיקי זוהר בתיווכו של המפיק משה אדרי, מינדי ארליך, פעם כלה ב"חתונמי", אבל גם יוצרת הסרט המצליח "פינק ליידי" ומי שנמנתה עם הפורשים, שיתפה בסטורי דומע את 11 אלף עוקביה באינסטגרם בדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים.
"אישה קמה, יוצאת לחפש אמת, דרך, את עצמה. מחפשת, נופלת, קמה ושוב נופלת. מוצאת נחמה בכתיבה. כותבת, מוחקת, כותבת, יוצא תסריט. פוגשת אנשים מופלאים שעוזרים ומאמינים בה ונולד סרט. חלום שלא העזה אפילו לחלום", פתחה ארליך את הסטורי שנכתב על גבי תמונה שלה כשעיניה אדומות מבכי, וסיפרה כיצד רגע אחד בו החליטה להגיש את הסרט שלה, שהפך להצלחה והיה מקור לגאווה עצומה עבורה, התגלה כטעות ומקור לכאב.
"ואז היא נרשמת לטקס פרסי הקולנוע ומסתבר שזו טעות. זה לא מה שהיא חשבה, זה לא מה שהיא הבינה. אז היא מחליטה לפרוש יחד עם עוד חברים שחושבים כמוה", כתבה, כשהיא מתכוונת לשורת השחקנים, התסריטאים והעורכים האחרים שפרשו ביניהם השחקניות עירית קפלן ונור פיבק, התסריטאי יואב שוטן-גושן והעורכת אילנה ריינה.
"המצב רק מסלים. הכעס גובר, הלהבות עולות והכל נהיה גרוע יותר ופתאום, קבוצה של אמנים מוצאת את עצמה עם משא על הכתפיים שהם בכלל לא מסוגלים לשאת: 'עתיד הקולנוע הישראלי' וכולם סביב רבים ומתלהטים, מתלהמים ומתפלגים, ואנחנו באמצע - מנסים להבין בכל דרך מה הדבר הנכון לעשות. אנחנו מתייעצים, שואלים, מנסים לבחור נכון", סיפרה על הקושי שלהם למול הלחצים שהופעלו עליהם מכל כיוון.
"אומרים לנו שאם נחזור לטקס זה מה שיציל את עתיד הקולנוע", הוסיפה וסיפרה, כשהיא מתכוונת לדיווחים על כך שהפשרה שהושגה לגבי קיום הטקס ביום שלישי הקרוב הגיעה לאחר שמשרד התרבות והספורט אישר את מתווה התקציב לקולנוע שהציע המפיק משה אדרי ששימש כאמור כמתווך, והובטח להם כי בטקס יחולקו פרסים בשווי כולל של מיליון ש"ח לחיזוק והוקרת היוצרים הישראליים.
"והרי זה כל מה שרצינו", כתבה. "אז אנחנו מתעקשים לבדוק לעומק, ואנחנו נפגשים בזומים שנמשכים שעות, ימים, כמעט בלי שינה, בלי לאכול. נאחזים בכל הכוח באחדות שלנו כי זה כל מה שנשאר, מנסים לבחור נכון - ובהיעדר כלים מקצועיים לנהל משברים פוליטיים, אנחנו פשוט מנסים להקשיב. להידבר. מתווכים לנו, מבטיחים לנו, מסבירים לנו, ואנחנו כבר כל כך מותשים. בתוך הרעש כבר קשה לזכור מה רצינו, מי אנחנו בכלל".
"אבל בחרנו להאמין בהידברות. באמת האמנו ומתוך אמונה כנה, שאם נחזור עתיד הקולנוע יינצל - הסכמנו לחזור. ואז התעוררנו לשחור. להודעות כל כך קשות, מאשימות, מחרימות. הכעס גדול יותר, השנאה בוערת יותר, ההתלהמות חוצה גבולות. נמאס לי מהריבים האלה. אני לא מאמינה בהשתקת פיות. אני לא מאמינה בצנזורה. אני מאמינה שאמנות אמורה לחבר בינינו ולהדהד את הסיפור שלנו מכל הזוויות ומכל הפריזמות. אבל אני באמת מותשת. אין לי כוח יותר לנסות לצאת 'בסדר', כי המלחמה הזו מרגישה אבודה מראש - ועכשיו, אני רק מחכה שזה יעבור כדי לחזור לעשות את מה שאני כל כך אוהבת, באמת - קולנוע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו