"ישראל תסבול מאוד ממשבר האקלים בעתיד"

על "לווייתן", סרטה הראשון באורך מלא, עבדה אליה שוורץ במשך חמש השנים האחרונות, שבעיקר הציבו בפניה אתגרים - הרבה יותר מאלה שעומדים בדרכו של הקולנוען הממוצע.

הדוקו החדש של הבמאית מלווה את גופי תנועות איכות הסביבה במאבקם לחשיפת האמת מאחורי אסדות הגז בישראל, ומציג את מערכת הכוח והשלטון בארץ, שאמונות על טשטוש עיני הציבור בנושא. עוד בטרם החל להצטלם בחצי העשור רב ההתרחשויות האחרון, עמדה בפני שוורץ וסרטה התפיסה הבעייתית שלפיה קולנוע אקטיביסטי פשוט לא מייצר עניין רב.

"זה מה שאומרים לי כל הזמן, שזה לא נושא סקסי", אומרת הבמאית, בוגרת לימודי קולנוע במנשר. "משבר האקלים ואסדות הגז לא נחשבים נושא לוהט מדי. ברגע שאני אומרת 'דלקי מאובנים' אנשים עוזבים את השיחה", היא מתבדחת.

זה באמת נושא שקשה למכור להמונים. איך בחרת לגשת אליו?

"הבנתי שכדי לספר את הסיפור הזה צריך לעשות את זה דרך סיפור אישי. כן, להביא גם נתונים, אבל בסרט מוצגים יחסים בין אבא אקטיביסט לבת שלו. חיפשתי דמות שאני יכולה להתחבר אליה, כמי שבעצמה גדלה בבית של פעילים חברתיים. אמא שלי היתה פעילת זכויות אדם, אח שלי היה שולח אותי לבית הספר עם פלאיירים שקוראים להפסקת ניסויים בבעלי חיים, שעליהם תמונות של קופים ואלקטרודות מחוברות להם לראש. אז התחברתי לדמות של ילדה לאב אקטיביסט, ודרך הזווית שלה הנגשתי את הנושא הגדול יותר - שהוא הרס הטבע. לווייתן, כשם הסרט, הוא שמה של אסדת הגז, אבל הוא גם סמל לחיה שמתמודדת עם ההשלכות של הרס הסביבה".

במהלך חמש שנות הצילומים שלך עברנו את תקופת הקורונה, ההפגנות על הרפורמה המשפטית והמלחמה. הגיוני שנושא אסדת הגז לא יזכה לכותרות.

"נכון, אבל הסרט לא מתמקד באסדת הגז, אלא מדבר על נושא רחב יותר, שהוא משבר האקלים. וזה נושא שאפילו עוד לא התחיל להגיע לכותרות. בארץ אנשים לא יודעים מה זה משבר האקלים, הם לא יודעים שחלק גדול מהגורם למשבר האקלים הוא הגז, הם לא יודעים שהפתרון למשבר האקלים הוא אנרגיה נקייה, והרבה אנשים לא יודעים שישראל תסבול במיוחד מהמשבר הזה, כי אנחנו נמצאים גיאוגרפית במה שנקרא Hot Spot (נקודה חמה). זה אומר שבעיקר אנחנו כאן באזור נסבול משינויי האקלים. כך שבסרט התמקדתי יותר בסיפור הגדול הזה מאשר באסדה. אסדת הגז היא רק סימפטום. יש סיבה שבגללה בארץ אנשים לא מודעים לדברים האלה. יש הרבה כסף שמושקע בזריעת ספק בנושא מצד חברות הדלקים".

"לא הכל אבוד"

שוורץ אמנם מספרת שגדלה בבית עם מודעות רבה לסביבה, אך מכאן ועד הקדשת חייה וסרטה הראשון לנושא הדרך היתה ארוכה. והיא עברה - מכל המקומות, דרך מועדון גיל הזהב ובמה שנדמה היה לה כקריאה וכהנעה לפעולה שהיקום ייעד לה אישית.

"הכל התחיל כשהייתי בתקופה ממש לא טובה בחיים שלי, ודודה שלי רצתה לעודד אותי, אז היא לקחה אותי למועדון גיל הזהב בפרדס חנה ליום כיף", היא מספרת. "היתה שם הרצאה על קולנוע ואקטיביזם סביבתי, ועלתה לדבר יעל כהן־פארן (חברת כנסת לשעבר מטעם המחנה הציוני ויו"ר מפלגת התנועה הירוקה, ע"פ). היא דיברה שוב ושוב על כך שאף קולנוען לא מקדיש סרט למשבר האקלים, וכמה זה הנושא הכי חשוב שצריכים לדון בו כרגע. ממש הרגשתי שהיא מדברת אלי, כי הייתי הקולנוענית היחידה בקהל.

"התחלתי לבצע תחקיר בנושא, ולאט־לאט הבנתי שיש פה סיפור שממש מושתק ורציתי לנסות לספר אותו. רינו צרור אומר בסרט שאף כלי תקשורת לא סיקר הפגנה של 10,000 איש שהגיעו לכיכר רבין, שהתמקדה בנושא הזה. מרואיינים מספרים שבכל פעם שהנושא עולה לכותרות, הם מקבלים המון טלפונים מלוביסטים שממש מבקשים מהם שלא ידברו על הנושא הזה".

בישראל יש תחושה שנושאים הישרדותיים מיידיים יותר עומדים בראש סדר היום, והתעסקות בסביבה היא בגדר "פריבילגיה". את עוד אופטימית שמשהו ישתנה כאן?

"ממש לא הכל אבוד. העניין פה הוא שיש מה לעשות, יש אנרגיות מתחדשות והמון אנשים טובים שפועלים בתחומים האלה. המסקנה שלי מהסרט היתה שפשוט צריכים להעלות את המודעות לנושא הסביבה. לא צריך להיות בקיא מדי בנושאים האלה כדי לפעול בנושא. בסוף אנחנו חלק משלם גדול יותר ואנחנו מחויבים לפעול כדי להציל אותו. אז לא, לא הכל אבוד. אם הייתי חושבת שהכל אבוד לא הייתי מביימת סרט על זה, אלא פשוט עוברת לגור בתאילנד".

הסרט "לווייתן" יוקרן ב־21 בינואר בבית רדיקל בתל אביב, ב־28 בינואר בקפה שפירא בתל אביב וב־10 בפברואר בסינמטק חיפה.