"מרטי סופרים" - שמתרחש ברובו בניו יורק, בתחילת שנות ה־50 של המאה שעברה - הוא לא רק אחד התוצרים הקולנועיים המדוברים, המסעירים והמומלצים של השנה. הוא גם אחד היהודיים שבהם.
גיבורו ההיפר־אקטיבי של הסרט, מרטי מאוזר, שמגולם בידי טימותי שאלמה בהופעה מחשמלת, מגדיר את עצמו כ"תוצר האולטימטיבי של תבוסתו של היטלר", ונעזר בלא מעט "chutzpah" כדי להגשים את חלומו ולהפוך לאחד משחקני הפינג־פונג הטובים בעולם. חברו הטוב ביותר הוא ניצול שואה הונגרי ששרד את אושוויץ. כשהוא מבקר בפירמידות במצרים, מרטי שובר מהם חתיכת אבן קטנה ומעניק אותה לאמא שלו במתנה כי "אנחנו בנינו אותן, ככלות הכל". בשלב מסוים מרטי גם מסתבך עם גנגסטר יהודי בשם עזרא שמחפש אחר כלבו הנאמן, מוזס.
"בבסיסו, זהו סיפור על החוויה היהודית", אומר ל"ישראל היום" רונלד ברונסטין (52), שכתב וערך את הסרט יחד עם הבמאי ג'וש ספדי (41). "באותן שנים חייו של אדם יהודי התאפיינו במתח שנוצר בין המודעות לכך שממש לאחרונה ניסו להשמיד אותו ואת העם שלו לבין הרצון להתמזג ולהשתלב במקום שבו הוא חי".
"מה שמשך אותנו לתקופה הזאת ולסיפור הזה", מוסיף ספדי, "היתה שיחה ארוכה שרוני ואני ניהלנו. דיברנו על יהודים אמריקנים שחיו בניו יורק בשנות המלחמה. סבתא שלי, למשל, היתה בת 10 כשהיטלר כבש את פריז, והדבר הראשון שהיא שאלה את אמא שלה היה 'עכשיו הוא יבוא לכאן?'. מצד אחד היתה תחושת מרחק ממה שקורה באירופה, אבל מצד שני גם היה חיבור מלא לעם היהודי ולאופי הנוודי שלו".
בדומה לסרטכם הקודם, "יהלום לא מלוטש", גם כאן יצרתם אנטי־גיבור יהודי נפלא שגאה בשורשיו. אבל יותר מכך, נראה שהוא משתמש ביהדות שלו כסוג של כוח־על שמאפשר לו ללכת רחוק יותר מיריביו.
ספדי: "קודם כל, חשוב לי לומר שרוני ואני לא מאמינים בקונספט של ה'אנטי־גיבור'. אנחנו אוהבים כל דמות ודמות בסרטים שלנו, ולא משנה אם יש לה שורה אחת של דיאלוג או אלף שורות, ובמיוחד נכון הדבר לגבי מרטי. אנחנו חייבים לאהוב אותו. אנחנו חייבים לראות את החיוביות שלו. אנחנו חייבים להכיר בתשוקה ובהתלהבות שבוערות בתוכו. אלה הדברים שמעוררים השראה באלה שמקיפים אותו.
"לגבי כוח־העל של מרטי - הוא אמנם היה צעיר מכדי להילחם במלחמה, אבל הוא כן ראה איך העם שלו שרד את ההשמדה, וזו בעצם היתה הפעם הראשונה בתרבות היהודית־אמריקנית שבה יכולת לזהות זכר לגאווה יהודית. כי היתה תחושה של 'הו, וואו, אנחנו עדיין בחיים!'. אז כן, בהחלט יש שם גאווה".
ברונסטין: "ג'וש ואני מאמינים שהדרך ליצור משהו אוניברסלי היא להיות כמה שיותר אישיים וספציפיים. התקווה היא שאנשים נוספים יוכלו להזדהות ולמצוא את עצמם בתוך הדמויות. אז למרות שאנחנו מגיעים מרקע יהודי, ולמרות שהסיפורים שלנו יהודיים, השאיפה היא לספר סיפור אוניברסלי".
במהלך הסרט יש סצנת פלשבק מצמררת לאושוויץ שבמהלכה מסופר כיצד חברו של מרטי הבריח דבש אל תוך מחנה הריכוז. מאיפה הגיע הסיפור המטורף הזה?
ספדי: "זהו סיקוונס מיוחד מאוד עבורי ועבור רוני, והוא מדגים איך לפעמים אפשר להבין את התמונה הגדולה דרך סיפור אחד קטן. במהלך התחקיר שעשינו גילינו שהיה אלוף טניס שולחן יהודי־הונגרי בשם אלויזי ארליך, שנשלח לדכאו. הוא היה בדרך למקלחות כשקצין נאצי שאהב טניס שולחן זיהה אותו ולקח אותו תחת חסותו. לא הרגו אותו, אבל היו שולחים אותו לפרק פצצות באמצע היער, ושם הוא מצא כוורת של דבש. רוני ואני הרחבנו את הסיפור שלו קצת. הוא באמת מרח דבש על כל גופו כדי שיתר האסירים במחנה יוכלו ללקק אותו ממנו. חשבנו שמדובר בסיפור יפהפה, שבנוסף לכל גם מראה איך היהודים התאחדו יחד כדי לשרוד".
שחקן־על
לסיום, איך היה לעבוד עם טימותי שאלמה? למה חשבתם שהוא מתאים לתפקיד?
ספדי: "זיהינו בו תשוקה להיות גרסה עילאית של עצמו. שחקן טניס שולחן טוב ניחן ברמות גבוהות מאוד של מיקוד ודיוק, ואלה דברים שקיימים עמוק בדנ"א שלו. הוא זרק את עצמו אל תוך ההכנות באופן מלא ושאל אינספור שאלות לגבי סיפור הרקע של מרטי. לא תמיד היו לנו תשובות. אבל כשהוא הגיע לסט הוא לא רק היה מוכן לשחק טניס שולחן. הוא גם היה מוכן במובן הפסיכולוגי. הוא הבין מי הבנאדם שהוא מגלם. הוא הגיש הופעה שהלכה רחוק יותר ועמוק יותר מכל הופעה אחרת שזכיתי לביים. הוא יותר משחקן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו