"אף אחד לא חוזר ממלחמה כמו שהוא נכנס אליה"

"חמצן", סרטה החדש של הבמאית נטעלי בראון, נע באזורים שבין המתריס לנבואי.

במרכז הסרט, המועמד לשמונה פרסי אופיר ואשר זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, אם (המגולמת על ידי דאנה איבגי) שמחכה בקוצר רוח לשחרורו של בנה משירות צבאי. אלא שבדיוק כשהוא אמור להשתחרר מצה"ל, פורצת מלחמה ומותירה אותו בקו האש. האם המודאגת, שלה אב הלום קרב, מחליטה לעשות מעשה שיש להניח שאימהות רבות בישראל היו רוצות לעשות בעצמן, ופועלת כדי להשיב את בנה הביתה.

בימים שבהם ערכי צה"ל ואתוסים צבאיים זוכים שוב לתמיכה ציבורית רחבה, ואחרי שנתיים של מלחמה שכללו אינספור אקטים הרואיים, להוציא סרט שעוסק באבסורדיות של מושג המלחמה נחשב כמעט אקט חתרני. האזורים הנבואיים שהוזכרו בפתיחה מתייחסים לעובדה ש"חמצן", שמשחקים ומשחקות בו גם נורית גלרון, רומי אבירם, בן סולטן ומרק רוזנבאום, נכתב, צולם ואפילו נערך טרם אירועי 7 באוקטובר.

"קיבלתי את האודישן כשהכל במדינה עוד היה אחרת", מספרת רומי, שמגלמת בסרט את בת זוגו של הלוחם. אבירם, 22, מוכרת לצופי הטלוויזיה מסדרות כמו "כפולים", "מקיף מילאנו" ו"אל עצמי", וגם מככבת בסרטו המוערך של ניר ברגמן "פינק ליידי", אך גם היא מודה שצילומי "חמצן" היו עבורה חוויה מקצועית שונה. "העבודה על הסרט היתה מיוחדת כי היה לי מאוד כיף לעבוד עם נטעלי, במאית אישה", היא אומרת. "הצילומים היו בעצם תהליך מאוד מיוחד של הבנה של הערכים שהיא מאמינה בהם, כאם בעצמה".

הדמות שלך בסרט מייצגת את הגישה ההפוכה מזו של הבמאית, ובמובנים רבים של הסרט עצמו.

"תמר, הדמות שלי, מאוד שונה ממני, ותפיסת העולם שלה שונה לגמרי מזו שאני מחזיקה בה במציאות. היא בעצם מונעת מתמימות ומאמינה בללכת עם התלם. היא נורא רוצה שבן הזוג שלה יהיה הלוחם הכי חזק, שיחמוק מכדורים ויהיה בעצם מין סופרמן כזה, ומאמינה בכל ליבה שככה הוא צריך להיות. לא כי היא רוצה לסכן אותו, אלא פשוט כי היא רואה בזה מין אידיאל גברי ישראלי".

להעלות בתקופה כזו שאלות שנוגעות בצורך הכמו־מובן מאליו בישראל לשלוח ילדים אל שדה הקרב יכול להיחשב אקט בעייתי. אלה ימים שמקדשים את ערך הגבורה וההקרבה.

"צילמנו את הסרט לפני 7 באוקטובר, והוא היה מוכן להקרנה לפני כל מה שקרה. מאז הוא ישב וחיכה, כי לא ידענו מתי יהיה הזמן הנכון להוציא דבר כזה. העם שלנו הוא כל הזמן פצע פתוח. די מטורף להבין כמה הסרט הפך רלוונטי, גם אם הוא מספר סיפור מאוד קטן ומדויק אל מול מה שקרה במציאות.

"אני חושבת שקצת נרגע כאן בזמן האחרון, ואנשים יכולים כעת לצפות בסרט בלב טיפה יותר פתוח. בעיניי, אפשר להציג עכשיו נקודת מבט שאומרת 'בואו נסתכל על כל הנושא הזה של אימהות ששולחות את הילדים שלהן לשדה הקרב. בואו לא נעצום עיניים, לא נקרא לזה גבורה ונראה מה אנחנו מרגישים'. זה לא פשוט".

איך רוב בני הדור שלך, שכרגע משרתים או סיימו שירות לאחרונה יחסית, תופסים את הנושא הזה?

"אני מסתכלת על הנושא הזה מתוך איזו אנוכיות, כי כשכל החברים שלי היו בצבא בשנים האחרונות הלב שלי לא הפסיק לרעוד. אני מסתכלת ואומרת, וואו, הלוואי שהייתי יכולה לתלוש אותם משם בעצמי. אני חושבת שזה קול שיש בכולם אבל קצת אסור לדבר אותו, וזה מה שהסרט מנסה להראות. הלוואי שהייתי יכולה לקחת את החבר הכי טוב שלי מעזה הביתה. הוא חזר בשלום והוא בסדר, אבל כל מה שהוא ראה שם הולך איתו מאז. אנחנו נדחפים להתבגר נורא מהר, גם אם אנחנו לא חיילים קרביים, והרבה מהתמימות שלנו נלקחת מאיתנו מוקדם מדי. כשחושבים על זה לעומק, זה לא אמור להיות ככה. אף אחד לא חוזר ממלחמה כמו שהוא נכנס, גם אם הוא לא נפצע פיזית".

בת של אושיה

לצד היותה שחקנית מוכרת בזכות עצמה, רומי היא בתו של הסופר המוכר איטו אבירם, שספריו, אשר עסקו בנושאי אהבה וגילוי מיניות בגיל ההתבגרות, היו רבי־מכר ואכלסו ספריות רבות של בני תשחורת ישראלים לאורך שנים רבות. "הרבה אנשים ניגשים אלי ואומרים לי 'אני גדלתי על הספרים של סבא שלך', אבל הוא בכלל אבא שלי, אני בת זקונים", היא מספרת. "זה גם משוגע בעיניי לראות אנשים מבוגרים מספרים שהם 'גדלו' על אבא שלי. זה מאוד משמח. אבא שלי בן 75, אבל מתנהג כמו ילד. הוא עדיין מטפס על עצים ורוקד, ואני חושבת שהוא זה שהכניס בי את האהבה ליצירה".