אל תבזבזו זמן וכסף על קולנוע. הסרט הזה ראוי לנטפליקס

ההתחלה מסקרנת ומבטיחה. הסוף אמוציונאלי ויפה. הבעיה הגדולה של "ג'יי קלי", הדרמה הקומית החדשה של הבמאי נואה באומבך ("סיפור נישואים", "פרנסס הא"), נעוצה בכל מה שנמצא בין שתי הנקודות האלה.

ג'ורג' קלוני מככב בתור ג'יי קלי, כוכב קולנוע מזדקן ומנותק מהעולם שנאלץ לעשות חשבון נפש לאחר ששורה של משברים אישיים ומקצועיים בחייו יוצאים משליטה. הוא אורז את פמלייתו - שכוללת את המנהל האישי הנאמן שלו (אדם סנדלר) ואת אשת היח"צ הצמודה (לורה דרן) - ויוצא לאירופה באופן ספונטני בתקווה לחבור לבתו המנוכרת (שבדיוק חוצה את היבשת עם חברים).

משם הוא מתכנן להגיע לפסטיבל סרטים קטן בטוסקנה, כדי לאסוף פרס מפעל חיים מידי המארגנים. בדרך ינסה להבין מה בדיוק השתבש בחייו הלכאורה מושלמים, והאם עוד נותר לו זמן לתקן.

כאמור, הסרט דווקא יוצא לדרך באופן מוצלח, והסצינות הראשונות עושות עבודה לא רעה בהנחת היסודות העלילתיים של הסרט. אנו צופים בקלי בשעה שהוא מסיים לצלם את סרטו החדש, מתלווים אליו בשעה שהוא משיל מעליו את כל שכבות ההגנה האנושיות שמלוות אותו לכל מקום, ונותר לבדו.

מפגש מקרי עם חבר ותיק ומריר (בילי קרודופ), שעמו קלי היה בקשר לפני שהתפרסם, מהדהד את האירוע המחולל של "השחקן", סרטו הקלאסי של רוברט אלטמן מראשית שנות התשעים, ומכניס אותו לסחרור רציני.

אך למרבה הצער, הסחרור הנ"ל אינו מניב את הפירות המבוקשים. המסע האירופי של קלי וחבורתו, שנולד בעקבות המפגש הטעון עם החבר הוותיק, מתנהל בעצלתיים וללא אירועים יוצאי דופן, ואינו מוביל לשום מקום מעניין. המתחים התמידיים בין קלי לבין פמלייתו צפויים לגמרי (למשל, המנהל שמגלם סנדלר מרגיש שהקריב את חייו למען הלקוח שלו), וכך גם מערכת היחסים הקלוקלת בינו לבין בתו ואביו (שצץ גם הוא בשלב מסוים).

הבדיחות מתקשות לעורר חיוך (יש כאן הלצה שנוגעת לעוגת גבינה שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב, למרות שאינה מצחיקה גם בפעם הראשונה). הסצינות שבהן קלי מתערבב עם "פשוטי העם" מביכות וקשות לצפייה. הטוויסטים שממתינים לגיבורנו גולשים למחוזות מופרכים, תמוהים וטרחניים.

התובנות הבלתי נמנעות אינן מחדשות דבר וחושפות את אופיו הלא רציני של הפרויקט - שדווקא מקפיד להיתלות באילנות הכי גבוהים שיש (מלבד "השחקן", באומבך גם שואב כאן השראה מקלאסיקות כמו "תותי בר", של ברגמן, "לפרק את הארי" ו"אבק כוכבים", של וודי אלן, ו"לה דולצ'ה ויטה", של פליני).

תמיד כיף לבלות שעתיים עם קלוני, סנדלר ולורה דרן. אבל ב"ג'יי קלי", אף אחד מהם אינו נמצא בשיאו (או קרוב לכך), והתסריט של באומבך (שאותו כתב עם השחקנית אמילי מורטימר, שמופיעה גם היא בתפקיד קטן) אינו מוציא מהם משהו שטרם ראינו בעבר. סנדלר ודרן מגישים הופעות מונוטוניות וכבויות. קלוני, מצדו, נע בין נינוחות לנוירוטיות ומספק את התחושה שהוא עוצר את עצמו ולא הולך עד הסוף. כך גם הסרט.

לבאומבך הייתה הזדמנות פז לארגן לקלוני תפקיד משמעותי שיהווה מעין סיכום לקריירה שלו (ולעידן כוכבי הקולנוע). אך ניתן לומר שהוא נכשל במשימתו.

"ג'יי קלי" הוא סרט קלישאתי, סנטימנטלי, יומרני, נרקיסיסטי, שטחי ורק יעני איכותי. הוא לא באמת "מרוויח" את סצינת הסיום היפה שלו. הוא לא באמת מוכיח שקלוני הוא אחד הכוכבים/שחקנים הגדולים של תקופתנו. אם כבר, להיפך. הוא חושף את בינוניותו (ומזכיר לנו שהפעם האחרונה שקלוני בן ה-64 עשה תפקיד קולנועי משמעותי הייתה לפני למעלה מעשור. מאז בעיקר כיכב בפרסומות לקפה).

למרות השמות הגדולים שנמצאים משני צידי המצלמה, אין שום סיבה לרוץ ולראות את "ג'יי קלי" בקולנוע, ואם אתם מעוניינים לצפות בו בכל זאת, מומלץ לחכות שיעלה בנטפליקס ב-5 בדצמבר. הוא לא ישתפר עד אז, כמובן. אבל נראה לי שתתבאסו ממנו קצת פחות אם תראו אותו על המסך הקטן, בבית. כיאה לדרמה קומית במשקל נוצה.

"ג'יי קלי", ארה"ב 2025