בואו נתחיל מהשורה התחתונה. "הים", של התסריטאי-במאי שי כרמלי פולק ("בילעין חביבתי", "המסע לכוכב המינימיקים"), ממש אינו סרט ש"מציג את החיילים הגיבורים שלנו בצורה מכפישה ושקרית", והוא בטח ובטח אינו מהווה "יריקה בפרצוף של אזרחי ישראל", כפי שטוען שר התרבות מיקי זוהר (שעל פי הודאתו כלל לא צפה בסרט).
מצד שני, לטעמי לפחות, סרטו של פולק גם אינו אירוע קולנועי מהסוג שמצדיק זכייה בחמישה פרסי אופיר (כולל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר), וגם אין לו שום סיכוי בעולם לזכות באוסקר (או להתברג בין חמשת המועמדים הסופיים).
אז מה הוא כן? אני שמח ששאלתם.
ובכן, "הים" הוא סרט קטן ומלא כוונות טובות שמבקש לגרום לצופיו להזדהות עם חאלד (מוחמד גזאוי), ילד פלשתיני בן 12 שחולם לראות את הים. להזכירכם, לפני ה-7 באוקטובר (אז צולם), אקט אמנותי מסוג זה עוד לא נתפס כפשע בפני עצמו.
סגנון העשייה של הסרט אמנם מעט מיושן ונטול תחכום, אבל יש בו אמפתיה ואנושיות ורצון כן להביא לכך שתפתחו בפניו את הלב. הביקורת שלו מועברת בצורה מאוד ישירה ומאוד לא מעודנת, אבל זו כלל אינה מופנית כלפי חיילי צה"ל או הימין (אלא בעיקר כלפי השמאל).
הוא לא שומר על רמה אחידה לכל אורכו, וקצת הולך לאיבוד במהלך הדרך, אבל הוא כן מצליח להגיע ליעדו בסופו של דבר, וכן תמצאו בו כמה רגעים יפים ועצובים. כך שבהחלט יש לי לא מעט הערכה כלפיו וכלפי יוצריו.
עם זאת, חלקיו הטובים של הסרט מגיעים דווקא בפתיחתו, שמתרחשת בכפר קטן ליד רמאללה. אנו פוגשים את חאלד ואת בני כיתתו הנרגשים, ומתלווים אליהם בשעה שהם עולים לאוטובוס ויוצאים למה שאמור להיות יום כיף בים. אלא שבבדיקה השגרתית שמתבצעת במחסום, לפני הכניסה לשטח ישראל, מתברר שלחאלד אין את האישור הנדרש, והוא מתבקש לרדת מהאוטובוס ולשוב הביתה.
בסצינות קצרות אלה, ובאלה שבאות מיד לאחר מכן, פולק מניח את היסודות העלילתיים של הסיפור ביעילות ובדיוק, ומפגין יכולות גבוהות בעבודה עם שחקנים צעירים ולא מנוסים. הוא אינו מתקשה לייצר דינמיקה אנרגטית ותמימה שמרגישה אותנטית ואמינה, וכתוצאה מכך, אנו חשים את ההשפלה שחאלד חש, ולוקחים חלק בתסכול, בעלבון ובתחושת הבדידות הגוברת שלו. אנו גם יכולים להבין מדוע הוא מחליט להתעלם מקול ההיגיון ולצאת למסע אימפולסיבי ומסוכן לתל אביב כדי לראות את הים.
מה שקורה לאחר הגעת גיבורנו לתל אביב, לעומת זאת, הוא כבר אופרה אחרת לגמרי. חאלד, שאינו דובר מילה של עברית, הופך עד מהרה לכלי בידיו של הבמאי, שפשוט מזיז אותו באדנותיות מנקודה לנקודה על המפה של הסרט. אנחנו כבר לא יודעים כיצד הוא מרגיש, כי הוא לא מדבר, וגם אין לנו שום דרך לדעת מה עובר לו בראש. הוא למעשה הופך לניצב בסיפור של עצמו.
לא פעם פולק בוחר לצלם את חאלד מרחוק, בסגנון כמו-תיעודי, ומראה כיצד הוא משוטט בינות תל אביבים שאינם יודעים שמצלמים אותם לסרט. אך אי אפשר לומר שזהו סרט ריאליסטי (או סרט נאו-ריאליסטי, כפי שראיתי שכתבו כמה מעמיתיי), שכן רוב הדמויות הישראליות שאותן חאלד כן פוגש בדרכו מעוצבות בגסות וסובלות מחוסר פיתוח. יותר מכך, גם מתקבלת התחושה שהן נמצאות כאן בעיקר כדי להעביר מסר דידקטי או כדי לעשות לנו נו-נו-נו עם האצבע.
קחו את הלסבית השמאלנית שיורדת על עצמה בגלל שהיא עוד לא מצאה את הזמן ללמוד ערבית, למשל. או את הבריון המגודל שנראה כאילו ששלפו אותו מתוך חוברת קומיקס. ובואו לא נשכח את יושבי בתי הקפה המנותקים, שרק רוצים להמשיך ולשתות את ההפוך בלי קצף שלהם בשקט.
כל האפיזודות הללו קצרות מאוד וצפויות מאוד - חלקן אף גרמו לי להיאנח בתסכול - ולמרבה הצער, אף אחת מהן אינה מניבה רגעים דרמטיים ראויים לציון או תובנות חדשות.
העובדה שהסרט צולם לפני ה-7 באוקטובר גם מוסיפה לחלק התל אביבי של הסיפור ממד אנכרוניסטי והופכת אותו לאפילו עוד יותר מנותק ולא רלוונטי לתקופה שבה אנו נמצאים ממה שהוא גם ככה. הרי אם הסרט היה מצולם כיום, הוא היה נראה ונשמע אחרת לחלוטין.
מי שבכל זאת מונע מהסרט להתפרק הוא שחקן האופי הנהדר ח'ליפה נאטור ("ביקור התזמורת"), שמגלם את רבחי, אביו של חאלד. כאשר הוא שומע שבנו נעלם ומבין שחצה את הגבול לישראל, הוא עוזב מיד את אתר הבנייה שבו הוא עובד (כשוהה בלתי חוקי) ויוצא בעקבותיו, בתקווה שימצא את חאלד לפני שייעצר בידי המשטרה או הצבא.
הנוכחות של נאטור, שקטף פרס אופיר מוצדק בקטגוריית שחקן המשנה, מעשירה את הסרט באופן ניכר וגם מכניסה להתרחשויות אלמנט מבורך של מתח. אבל ההחלטה של פולק להקדיש את הסצינה הארוכה ביותר בסרטו למפגש של רבחי עם בעלת המאפייה שבה עבד פעם (הילה סורג'ון פישר) קוטעת את המומנטום, ומציגה לנו מידע חלקי וחידתי שאינו משכנע בנחיצותו.
גם סופו של הסרט מציג שני אינסטינקטים יצירתיים מנוגדים שמנטרלים זה את זה. מצד אחד, יש את האירועים המאוד דרמטיים שמרכיבים את הסצינה האחרונה (שבהחלט שואבת השראה מ"גונבי האופניים" הקלאסי). מצד שני, יש גם את תנועת הנו-נו-נו הבלתי נמנעת שפולק עושה לנו, הצופים, במקביל.
"הים" הוא לא רק סרט מיושן בעשייה שלו. הוא גם סרט מיושן באופן שבו הוא מעביר את הביקורת הנאיבית שלו. הוא אומר את המובן מאליו. הוא מטיף למקהלה. הוא ישכנע רק את המשוכנעים. אבל גם אם הוא אינו מממש את הפוטנציאל שלו עד הסוף, וגם אם הוא קצת ביאס אותי לפעמים, חשוב לי לשוב ולהדגיש שאין בו אפילו חלקיק של שנייה שמהווה סכנה למדינה, לצבא או לאף אחד אחר. מי שאומר לכם אחרת, משקר.
"הים", ישראל 2025
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו