השחקנית האוסטרלית רוז ביירן ("שכנים", "מסיבת רווקות") מגישה את הופעת חייה ב"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך", דרמת מתח סוחפת ומרשימה העוסקת באם שנמצאת על סף קריסה.
ביירן מככבת בתור לינדה, פסיכולוגית שחייה הם בלגן אחד גדול. בתה הצעירה סובלת ממחלה מסתורית ומדאיגה. בעלה נעדר מהבית למשך חודשים בגלל עבודתו. המטופלים שלה אוכלים לה את הראש. הפסיכולוג שמטפל בה אינו לוקח אותה ברצינות. ואם בכל אלה אין די, הרי שבתקרת דירתה גם נפער חור ענק שמאלץ אותה ואת בתה לעבור ולהתגורר במלון זול.
בקיצור, מהרגע הראשון של הסרט האינטנסיבי והמלחיץ הזה, ועד לרגע האחרון כמעט, כל דבר שיכול להשתבש או להתחרבש בעולמה של לינדה, אכן משתבש או מתחרבש. תוך כדי, המצלמה מקפידה להיתקע בתוך פרצופה של הגיבורה שלנו וללוות אותה מקרוב מאוד, מה שמסייע להכניס את הצופים אל תוך המצב הנפשי והתודעתי הסוער והמאוד לא יציב שלה.
למרות שזהו לא סרט אימה או מותחן קונבנציונאלי, חוסר היציבות של לינדה, והעובדה שהתנהגותה לא תמיד רציונלית או צפויה, גם הופכות את חווית הצפייה בסרט לקצת מפחידה, ומספקות את התחושה שהכל יכול לקרות כאן. גם דברים רעים מאוד.
מי שכתבה וביימה את "אם היו לי רגליים" היא מרי ברונשטיין, שביססה את התסריט על חוויותיה כאמא. הסרט שיצא תחת ידיה משלב בכישרון ניכר בין ההיפר ריאליזם הכאוטי והלא מרפה שמוכר לנו מסרטיהם של האחים ספדי (רונלד ברונשטיין, בן זוגה של הבמאית, השתתף בכתיבה ובהפקה של כמה מסרטיהם של האחים, לרבות "יהלום לא מלוטש" ו"גוד טיים", אז כנראה שהדבר אינו מקרי), לבין הסוריאליזם והיגיון החלום שמופיעים ביצירותיו ההזויות של צ'רלי קאופמן ("שמש נצחית בראש צלול").
הבת של לינדה, למשל, נותרת מחוץ לפריים לאורך כל הסרט, ומופיעה רק בקולה (אף אחד גם לא טורח להסביר במה היא חולה בדיוק). לא תמיד ברור אם מה שאנחנו רואים על המסך מתרחש במציאות או בתוך מוחה של לינדה. סצינות זולגות אחת אל תוך השנייה בצורה שמטשטשת את תחושת הזמן. גם החור השחור שנפער בתקרה מקבל חיים סימבוליים משל עצמו, כמובן.
כאמור, רוז ביירן עושה עבודה יוצאת מן הכלל בתור לינדה, ואם היא לא תקבל לכל הפחות מועמדות לאוסקר עבור תצוגת המשחק שלה כאן זו תהיה הפתעה מרעישה. פניה האקספרסיביות והתשושות ממלאות את הפריים וממחישות את גודל המצוקה ואת עומק המשבר שבו היא שרויה. חוסר האונים שלה רק הולך וגובר ככל שהסרט מתקדם, בתיאום מושלם עם איבוד האחיזה שלה במציאות ואיבוד השליטה שלה בחייה.
לצדה של ביירן ניתן למצוא סוללה מצוינת של שחקני משנה. מגיש הלייט-נייט האהוב קונאן או'בריאן, בתפקיד דרמטי נדיר, מגלם את הפסיכולוג המופנם והלא תמיד מקצועי שמטפל בלינדה. הדינמיקה המשונה ששוררת ביניהם מעוררת סימני שאלה ומציבה חידה נוספת עבור הצופים.
הראפר אייסאפ רוקי, מצדו, מוסיף קצת שפיות ופרופורציה לתמהיל בתור איש התחזוקה במלון הזול שאליו עוברות לינדה ובתה. משתתפים נוספים כוללים את דניאל מקדונלד, בתור אחת ממטופלותיה של לינדה ואת כריסטיאן סלייטר, שמפציע בשלב כלשהו בתור הבעל הנעדר.
"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" הוא סרט רציני וכנה עד כאב שאינו תמיד קל לעיכול או לפענוח. הוא לא מתחנף לצופים והוא לא מעוניין לספק לכם נחמה או לעשות לכם נעים. אבל ברונשטיין מתבלת את הקשיים ואת הצרות הבלתי פוסקות של לינדה בהמון הומור שחור ובלא מעט הפתעות, ומשתמשת במצב הנפשי הקיצוני שלה כדי להציף נושאים כמו אשמה, אנוכיות, וציפיות בלתי אפשריות מאמהות, ולחקור אותם לעומק.
ברונשטיין אמנם לא חסה על הגיבורה שלה, אך בניגוד לתחושה שמתקבלת כאשר צופים בסרטים של במאים כמו יורגוס לנתימוס או לארס פון טרייר, למשל, היא גם לא שונאת אותה; היא מזדהה איתה ומבינה איתה, והיא לא מותירה אותה ללא תקווה. כתוצאה מכך, "אם היו לי רגליים" הוא לא רק סרט מרתק, מצחיק ולא צפוי שעשוי בווירטואוזיות רבה. הוא גם סרט אמיץ ונוגע ללב שמדבר על דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם, ושמצליח להיות לא פחות מורכב, מבולגן ומאתגר מהחיים שאותם הוא מתאר. אם יש לכם רגליים, רוצו לראות אותו.
"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך", ארה"ב 2025
ציון: 4 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו