אחרי שביססה את מעמדה כאחת השחקניות האמריקאיות הבולטות והמצליחות בדורה, סקרלט ג'והנסון בת ה-40 מנסה את כוחה בבימוי. אם לשפוט על-פי "אלינור הגדולה", יצירת הביכורים הקטנה והיפה שיצאה תחת ידה, צפויה לה הצלחה גם בגזרה זו, אם תרצה בכך.
באופן מפתיע (ומשמח), סרטה של ג'והנסון הוא סרט יהודי מאוד, ובמרכזו אנו מוצאים את אלינור (ג'ון סקוויב), קשישה בת 94 שמתגוררת בפלורידה עם חברתה הטובה, ניצולת השואה בסי (ריטה זוהר). במשך היום, השתיים משתובבות ומצחיקות אחת את השנייה, ואילו בלילות אלינור מקשיבה בסבלנות ובאהבה לסיפוריה המחרידים של בסי, שעדיין מופיעים בסיוטיה.
אך אחרי שבסי הולכת לעולמה, כמה דקות לאחר תחילתו של הסרט, אלינור נותרת עצובה ובודדה. היא מחליטה לעבור לניו יורק, כדי לגור עם בתה ונכדה, ומתחילה לבקר במרכז הקהילתי היהודי, בתקווה שתצליח לפגוש שם חברים חדשים. אלא שתוך כדי שיטוטיה במרכז, אלינור נקלעת בטעות לקבוצת תמיכה של ניצולי שואה, ומסיבות שאינן לגמרי ברורות, היא מחליטה לספר שם את הסיפורים שסיפרה לה בסי, ולהציג אותם כאילו שהם קרו לה.
הסיפורים שאלינור מספרת מרשימים ומרגשים את נינה (ארין קלימן), סטודנטית צעירה לעיתונות שבמקרה נוכחת גם היא במקום באותו יום. למרות פער הגילאים העצום ביניהן, השתיים הופכות במהירות לחברות טובות, ונינה - שהתייתמה לאחרונה מאימה - אפילו מחליטה לכתוב על אלינור כתבה גדולה. מה יקרה כשנינה תגלה שחברתה החדשה אינה מי שהיא טוענת שהיא?
כפי שאולי שמתם לב, הסיפור של "אלינור הגדולה" (שעליו חתומה התסריטאית טורי קאמן) מעט מסורבל, והוא עוד הולך ומסתרבל בהמשך. צירופי מקרים. פיתולים עלילתיים. בכל כמה דקות קורה משהו נוסף שרק ממשיך לסבך את אלינור ברשת השקרים שהיא טווה סביבה, ובשלב מסוים, זה כבר מתחיל להיות מוגזם.
למרבה המזל, צוות השחקנים הנהדר שג'והנסון קיבצה סביבה מצליח להתגבר על מהמורות תסריטאיות אלה ללא כל קושי. כצפוי, ג'ון סקוויב עושה עבודה פנומנלית בתור אלינור (בדיוק כפי שעשתה ב"תלמה" המבדר מהשנה שעברה), והסצינות המשותפות שלה עם בסי ועם נינה אינן מתקשות להיות הלב הפועם של "אלינור הגדולה". הפתיחה של הסרט, למשל, שמציגה את שגרת יומן של אלינור ובסי, שואבת לא מעט השראה מהפתיחה המופתית של "למעלה", ולגמרי יכולה לתפקד כסרט קצר בפני עצמו.
הטון של "אלינור הגדולה" אמנם סופר סנטימנטלי (הפסנתר העדין בפסקול אינו מפסיק להציק לרגע), ונדמה שנינה הצעירה והאבלה לא מפספסת הזדמנות לבכות (יש לה לפחות שלוש סצינות שבהן המצלמה מתמקדת באופן ממושך בפניה הרטובות). אבל האנרגיות הממזריות והסרקסטיות של סקוויב מסייעות לנטרל את המניפולציות הרגשיות ואת הקיטש, ומניבות כמה וכמה סצינות מרגשות מאוד.
באשר להחלטתה המפוקפקת של אלינור להעמיד פנים שהיא שורדת שואה, מקריאה של ביקורות שנכתבו על הסרט בחו"ל, נראה שישנם צופים שסבורים שמדובר בפשע שאין עליו מחילה. אלא שהאופן החכם והרגיש שבו ג'ונהסון מציגה את המקרה הנ"ל - גם כשאלינור מספרת את הסיפורים של בסי, אנו בעצם ממשיכים לראות את בסי בשעה שהיא מספרת אותם לאלינור - בעיקר מדגישה עד כמה אלינור אוהבת את חברתה המנוחה ועד כמה היא מתגעגעת אליה. כלומר, אלינור אינה גוזלת את הקול של בסי. היא ממשיכה להשמיע אותו. בכל מקרה, בעיני העמדת הפנים של אלינור היא יותר טעות תמימה שנובעת מאהבה, מלחץ ומחוסר מחשבה, ופחות מעשה אנוכי ובלתי מוסרי, כפי שכותבים כמה מהמקטרגים.
כאמור, התסריט של "אלינור הגדולה" לוקח מספר פניות מפתיעות (ואולי גם קצת מיותרות) בניסיון לשמור על עניין ועל מתח דרמטי. בשלב מסוים, גם האבא של נינה - מגיש טלוויזיה שמגולם בידי צ'יווטל אג'יופור - נכנס לתמונה ויוצר מהומה. במקביל, בקו עלילה נוסף (שלפחות משכיל להיות משעשע ונוגע ללב), אלינור מחליטה פתאום שברצונה לחגוג לעצמה בת מצווה.
אף אחד מהכיוונים האלה אינו מפותח בצורה מספקת, ונראה שכולם פשוט נועדו לסייע לסיפור להתקדם אל עבר שיאו הבלתי נמנע. אבל האמת היא שהעומס והברדק לא מאוד מפריעים. בעיקר מפני ש"אלינור הגדולה" נסמך כולו על הופעתה הכריזמטית וכובשת הלבבות של ג'ון סקוויב, ששבה ומוכיחה שגם בגיל 96, היא עדיין כוח טבע שיש להתחשב בו.
לרגע אין ספק שג'והנסון מחוברת מאוד אל דמותה של אלינור (שבטח מזכירה לה את סבתה), ולרגע אין ספק שחשוב לה לתת ייצוג קולנועי ראוי, מכובד וכנה לכל הדמויות המבוגרות שמופיעות בסרטה. יפה שג'והנסון גם בוחרת לתת כל כך הרבה מקום לסיפורי השואה של בסי. שכן הפואנטה של הסרט, כפי שאני הבנתי אותה לפחות, היא שלא באמת משנה מי מספר את הסיפורים האלה. העיקר שימשיכו להיות מסופרים. העיקר שלא יישכחו. "אלינור הגדולה" אולי אינו סרט גדול. אבל ג'ון סקוויב שחקנית ענקית (וסקרלט ג'והנסון במאית לא רעה בכלל).