האם הסרט שכולם מדברים עליו באמת שווה את זה?

שני בני דודים שטופי מוח (ג'סי פלמונס ואיידן דלביס) חוטפים מנכ"לית מצליחה של חברת תרופות גדולה (אמה סטון) וכולאים אותה במרתף ביתם. הם מגלחים את שערות ראשה, קושרים אותה בשלשלאות, ומעבירים אותה מסכת התעללויות נפשיות ופסיכולוגיות. המטרה: לגרום לה להודות בכך שהיא בעצם חייזרית שהגיעה לכדור הארץ כדי להשמיד את האנושות.

זוהי תמצית עלילתו של "בוגוניה", סרטו החדש והמדובר של יורגוס לנתימוס (שמתכבד להיות שיתוף הפעולה הרביעי שלו ברצף עם זוכת האוסקר אמה סטון).

המעריצים יכולים להיות רגועים. כל הרכיבים המוכרים מסרטיו הקודמים של הבמאי היווני הפופולרי והפרובוקטיבי נמצאים גם כאן, כמובן: הצילום העקום, הפסקול הצורמני והבומבסטי, האכזריות כלפי הדמויות (והצופים), הניסיון לזעזע, תחושת אי הנוחות המתגברת.

עם זאת, בדומה ל"סוג של חסד", מהשנה שעברה, גם הפעם התוצאה יחסית מינורית, מוגבלת בהיקפה, והרבה פחות מרשימה ו/או סוחפת מזו שהושגה ב"מסכנים שכאלה" ו"המועמדת" (שניים משיאיו של לנתימוס בעשור האחרון, לטעמי).

על אף ש"בוגוניה" מבוסס על סרט דרום קוריאני מ-2003 בשם "הצילו את הכוכב הירוק!", התסריט של וויל טרייסי ("התפריט") עושה שימוש בשפה העכשווית ביותר שיש, והוא גדוש לכל אורכו ב-buzzwords ובאזכורים לתרבות התאגידית והאינטרנטית.

מישל, המנכ"לית שמגולמת בידי סטון, מדברת עם עובדיה בשצף קצף, אך המשפטים שהיא פולטת נטולי כל משמעות או ערך. כך גם במקרה עם טדי, החוטף שמגולם בידי ג'סי פלמונס, שמגלה רהיטות רצינית ביותר בכל מה שקשור לתיאוריות קונספירציה הזויות ומופרכות שמקורן ברשת.

במשך רוב רובו של הסרט, השניים האלה בעצם מנהלים "קרב מוחות" אבסורדי שמתהדר בדינמיקה שהולכת ומסלימה. בתחילה המנכ"לית המסכנה מגיבה בהלם לסיטואציה שבה היא מוצאת את עצמה. לאחר מכן, היא פורצת בדמעות ושוקעת בייאוש. בהמשך, כאשר היא מבינה את חומרת מצבה, היא משנה גישה ב-180 מעלות ומחליטה לשתף פעולה עם חוטפיה ולהגיד להם את מה שהיא חושבת שהם רוצים לשמוע. תוך כדי, לנתימוס מספק לנו הצצה חטופה ועמומה אל עברו של טדי, בניסיון להראות לנו כיצד נפשו הפכה כה מעורערת.

אין ספק שלנתימוס הוא מהקולנוענים האמנותיים המוכשרים והמעניינים שפועלים בעולם כיום, והדבר בהחלט ניכר גם כאן. "בוגוניה" נראה ונשמע נהדר, והוא מכיל שלל רגעים שניחנים ביופי ובעוצמה (רובם ככולם מגיעים הודות לשותפיו הקבועים של לנתימוס, הצלם רובי ראיין והמלחין ג'רסקין פנדריקס).

בתוך כך, ההתרחשויות של הסרט מוגבלות ברובן למרתף ביתם של החוטפים, וברגע שהדמויות מגיעות לשם (מה שקורה די מהר), העסק מפליא להיתקע בתוך הלופ הקשקשני והעקר של עצמו. התנופה נעצרת לחלוטין, העניינים הופכים צפויים (גם כאשר הם מבקשים להיות לא צפויים), וכל מה שנותר לנו לעשות הוא לאזור אומץ (כדי לצלוח את סצינות העינויים) ולחכות לפאנצ'ליין הבלתי נמנע (שכמובן מגיע על חשבונם של הצופים).

פלמונס וסטון עושים את מה שמוטל עליהם ברמה שבה הייתם מצפים שיעשו זאת, אני מניח. אך מבין השחקנים, דווקא איידן דלביס, שמגלם את דון, בן דודו של טדי, הוא זה שהכי נחרט בזיכרון. דלביס - שחקן לא מקצועי שנמצא על הרצף - מעורר סימפטיה מיידית בזכות תמימותו ונאמנותו העיוורת לטדי, ונוכחותו העדינה אינה מתקשה לספק לסרט את הנשמה שכה נחוצה לו. רק חבל שלנתימוס מנצל את הרגש ואת האהדה שהופעתו הנטורליסטית והנוגעת ללב של דלביס מעוררת בצופים כדי להעניש אותם (ואותו) באופן שמותיר טעם רע בפה.

"בוגוניה" אולי מדבר המון. אך בפועל הוא אומר מעט מאוד, והוא בטוח שלא אומר שום דבר שלא שמעתם בעבר. דקותיו האחרונות אמנם מבצעות קפיצה ענקית ומאוד יומרנית בניסיון לשכנע אתכם שלא כך הדבר. אבל אם תחשבו על כך לרגע, בוודאי תסכימו איתי שאין באמת קשר בין סופו של הסרט (שמצליח להיות מרשים בפני עצמו) לבין כל מה שקדם לו.

נחמד מאוד שלנתימוס וסטון ממשיכים לתבל את המיינסטרים ההוליוודי עם המוזרויות הניסיוניות והמיזנטרופיות שלהם. אבל אם לצטט באופן חופשי את להקת הג'ירפות, ב"בוגוניה" יש מעט מדי תוכן, ויותר מדי צורה. כך שנבואת הזעם של לנתימוס אולי מאוד אסתטית. אך גם די חלולה.

"בוגוניה", ארה"ב 2025
ציון: 3 כוכבים