כשהבעיה מתחילה בליהוק - לסרט אין לאן להתרומם

"פרנקנשטיין", של המאסטרו המקסיקני זוכה האוסקר גיירמו דל טורו ("המבוך של פאן", "צורת המים", "פינוקיו"), אמנם אינו סרט רע בהגדרה. אבל הוא גם אינו טוב במיוחד, ואני מקווה שנוכל להסכים שהוא ניצב רחוק מאוד מהשיאים האפלים והמענגים שאליהם הרגיל אותנו דל טורו בעבר.

על אף שקורים בו אירועים דרמטיים מאוד, קשה להיסחף אל תוכו. למרות יופיו החזותי הרב, סיכויים סבירים שתיוותרו אדישים (ומעט מותשים) בסופו. דל טורו אולי מספר בראיונות שזהו פרויקט החלומות הגדול והאולטימטיבי שלו, ושהוא החל את העבודה האובבססיבית עליו לפני יותר משלושה עשורים. אך הדבר לא באמת מורגש בעת הצפייה, ובפועל מדובר דווקא באחד הסרטים היותר "רגילים" והפחות ייחודיים שלו (גם מבחינה ויזואלית, וגם מבחינה תוכנית). בתור מעריץ ותיק, לא הייתה לי ברירה אלא להתאכזב.

הבעיות מתחילות עם ההחלטה ללהק את אוסקר אייזק לתפקיד ויקטור פרנקנשטיין. שלא תהיה לכם טעות. אני מאוד מחבב את אייזק (שהיה נפלא בסרטים כמו "בתוך לואין דיוויס" ו"אקס מכינה", בין השאר). אך הוא פשוט אינו מתאים כאן. המבטא האנגלי האריסטוקרטי שלו מתנדנד כמו סירה בסערה. המחוות הגופניות שלו מוגזמות ומאיימות לא פעם לחצות את הגבול ולהפוך לקומיות. קשה מאוד לקחת את ויקטור ואת מצבי הרוח הקודרים שלו ברצינות, והתסריט – ששומר על המבנה המקורי של הרומן הגותי המפורסם של מרי שלי – רק מדגיש את הבעייתיות הזאת, בכך שכל חלקו הראשון של הסרט מובא מנקודת מבטו.

אם כבר הזכרנו את התסריט (שעליו חתום דל טורו), אז גם הוא נמצא גבוה ברשימת הבעיות של "פרנקנשטיין". באופן משונה, למרות שהסרט נמשך למעלה משעתיים, עדיין מתקבלת התחושה שהסיפור (שאותו, אני מניח, אין צורך לתקצר לכם) מסופר בצורה נמהרת ושטחית. מערכות היחסים בין הדמויות לא זוכות להיות מפותחות, ורגעי מפתח בעלילה מגיעים וחולפים מבלי לזעזע או להותיר חותם רציני.

כדי לחפות על כך, כנראה, הסאבטקסט של הסיפור זועק לא פעם מתוך פיות הדמויות בדרכים שגובלות בקאמפ ובקרינג'. כך למשל, בשלב מסוים אחת הדמויות אומרת לויקטור: "אתה המפלצת!". ממש כך. נכון שאינני במאי זוכה אוסקר כמו דל טורו, אך לתחושתי ניתן היה למצוא דרך טיפה יותר אלגנטית להעביר את המסר החשוב (והכל כך מקורי) הזה לצופים.

כריסטוף וולץ ("ממזרים חסרי כבוד"), שמגלם את סוחר הנשק המסתורי שמממן את ניסוייו של פרנקנשטיין, ומיה גות' ("פרל"), שמגלמת את אחייניתו היפה אליזבת', עושים עבודה לא רעה בתפקידי משנה. אבל מי שמציל את הסרט מהתרסקות מוחלטת הוא דווקא הכוכב הצעיר ג'ייקוב אלורדי ("אופוריה", "סולטברן"), שלוהק לתפקיד היצור בדקה התשעים, לאחר שאנדרו גארפילד, הבחירה המקורית של דל טורו לתפקיד, החליט לפרוש רגע לפני תחילת הצילומים (איזה מזל).

עם כניסתו לסיפור, אלורדי הופך לנשמה של הסרט, והצורה העדינה והמפוחדת שבה הוא מגלם את היצור מתגלה עד מהרה כאפקטיבית ביותר. ברגע שה"מפלצת" (שכמובן זוכה לאהדתו הגורפת של דל טורו) משתלטת על הנרטיב ומתחילה לספר את הסיפור מנקודת מבטה - מה שקורה לקראת תחילת השליש האחרון של הסרט - העניינים בהחלט משתפרים. אך גם אז, הסרט מתקשה להתעורר לחיים. האלמנטים השונים שמרכיבים אותו אינם מתלכדים בדרך שמאפשרת לדל טורו להנחית עלינו את המהלומה הרגשית המבוקשת, והרגעים הדרמטיים והטרגיים שהוא מתזמר עבורנו פשוט לא משיגים את האימפקט הרצוי.

תאמינו או לא, ברגע שאמור להיות הכי עצוב וטרגי בסרט, דווקא מצאתי את עצמי מתאפק בכל הכוח שלא לצחוק. גם בגלל הדרך המוגזמת שבו אוסקר אייזק ומיה גות' בוחרים לשחק את הרגע הכה דרמטי הנ"ל. אבל גם, ובעיקר, מפני שדל טורו מצפה מאיתנו להיות נסערים ממה שמתרחש על המסך, למרות שהוא עשה עבודה מאוד לא מספקת בהכנת הקרקע לסצינה הכל כך קריטית הזאת.

כרגיל אצל דל טורו, עיצוב ההפקה, התלבושות והסטים מרהיבים ומדהימים כולם, וגם היצור נראה מצוין בסך הכל (על אף שהוא יותר ממזכיר את היצורים הגבוהים והחלקים מ"פרומותיאוס", הפריקוול של "הנוסע השמיני"). אך אם בעבר סרטיו של דל טורו הפליאו לתת את התחושה ש"הורכבו ביד", וניתן היה לראות את טביעות האצבעות שלו ושל חבריו על המוצר המוגמר, הרי שהשימוש המוגבר שנעשה הפעם ברקעים ממוחשבים (ובשדרוגים דיגיטליים אחרים) משרה על היצירה אווירה מלאכותית ומעט מבאסת. עד כדי כך שלא פעם הרגשתי שאני צופה בסרט של טים ברטון מתחילת שנות האלפיים. רק היה חסר שג'וני דפ יחליף את אוסקר אייזק בתפקיד הראשי (ושכריסטינה ריצ'י תיכנס לנעליה של מיה גות').

אז כן, "פרנקנשטיין" הוא ככל הנראה אחד מסרטיו הפחות טובים של דל טורו. אך אם להיות הוגנים כלפיו, לא מדובר בטוטאל לוס. לצד מגרעותיו הבולטות, בכל זאת תוכלו למצוא בו כמה וכמה פריימים מהממים, והסיקוונס שבו ויקטור מרכיב את היצור ומקים אותו לתחייה מאוד מוצלח ומאוד יפה (וכמה חבל שאין עוד כמה סיקוונסים ברמתו בסרט).

כאמור, גם אלורדי מגיש הופעה נוגעת ללב שמדגימה מדוע הוא אחד השחקנים הצעירים המעניינים ביותר בסביבה, ואם אתם מחפשים סיבה לצפות בסרט (שינחת בנטפליקס ב-7 בנובמבר), הנה מצאתם אותה. אבל מלבדו, אין ב"פרנקנשטיין" הפתעות גדולות, וזו ככל הנראה ההפתעה הכי גדולה שממתינה לכם כאן. דל טורו אולי הרגיש שהוא חייב לעשות את הסרט הזה. אבל אתם לא צריכים להרגיש חובה לצפות בו.

"פרנקנשטיין", ארה"ב 2025

ציון: 3 כוכבים