מדחויה לאייקון טרנסג'נדרי: דרור נובלמן מקדיש לגילה גולדשטיין "יצירה של אהבה"

את "הפרלמנט של גילה ודרוררר", סרטם החדש של דרור נובלמן ואלון ויינשטוק על חברתם הטובה והמנוחה גילה גולדשטיין, מכנה נובלמן "יצירה של אהבה".

הדוקו (בהיעדר הגדרה מתאימה יותר - בפועל מדובר בחיבור של קטעי וידאו שצולמו בשנים 2011-2017 במצלמת טלפון) מציג בעיקר סצנות מחיי חברות בין נשמות שגורלן נקשר זה בזה כמעט במקרה. קפסולת זמן ובתוכה רגעי אושר והשתטות קטנים ולא שגרתיים, מתקופה שבה נובלמן, המוכר כתסריטאי של סדרות כמו "טלנובלה בע"מ", "האלופה", "חסמבה דור 3" ועוד, נוצר בליבו. שנים שבהן נכנסה לחייו גולדשטיין, דמות צבעונית מוכרת בקהילה הלהט"בית התל־אביבית, ולצידה חבורה שלמה של טיפוסים בדרגות משתנות של אקסצנטריות, וביניהם אניטה פללי וזלמן שושי.

מדובר בדמויות שעברו חיים לא פשוטים ומלאי אתגרים אישיים - לא שניתן לזהות זאת עליהן, בשל התעקשותן להישאר שמחות, חופשיות ופרובוקטיביות, לסרב להיתפס כקורבנות או להיכנע לתכתיבים חברתיים או מגדריים.

מבחינה זו, "הפרלמנט של גילה ודרוררר", שיוצג בפסטיבל הקולנוע הגאה שהחל בסוף השבוע בתל אביב ושיימשך עד 2 בנובמבר, הוא לא רק סרט על חברות. אף שאין בו נרטיב מסודר ומאורגן, יש שיראו בו מסמך חברתי סוציולוגי על אנשים שחוגגים את חייהם בשוליים.

בהתחשב בעובדה שבחלקים מהסרט שמתרחשים ב־2011 דרור מעלה בפני גילה שאלות בנושאים שבאותה מידה יכלו לעלות בשיחת סלון ממוצעת ב־2025 (מכהונת נתניהו, דרך איראן ועד ליוקר המחיה) - במובן מסוים זהו גם סרט פוליטי. אבל לפני הכל מדובר במכתב אהבה. לאישה, לחבורה, לתופעה ולתקופה.

"גילה והחברות שלה היו יושבות בקפה במרכז הגאה בגן מאיר, שחברה טובה שלי, מיכל גבריאלוב, שכרה דירה מעליו", מספר נובלמן על ראשיתו של החיבור הלא שגרתי הנ"ל. "החבורה שלנו היתה יושבת שם באופן קבוע, וגם הפרלמנט של גילה. היינו שני השולחנות הכי בעייתיים במקום. מתישהו פשוט איחדנו כוחות וניהלנו שולחן אחד גדול. בהמשך גילה גורשה מבית הקפה, והפרלמנט נדד ונדד עד שמצא את משכנו החדש בקפה 'סטריטס'".

למה בעצם היא גורשה מבית הקפה בגן מאיר?

"היה לה כזה פה ג'ורה, ואני חושב שהרבה מהאנשים שהיו יושבים אז בבית הקפה ניסו לשדר התנהגות סטרייטית. היה חשוב להם להראות שיש להם משפחה ומרכז ושהכל בעצם מאוד נורמטיבי. ופתאום יש שם חבורה של נשים פרועות שמנהלות את המקום ועושות ברדק. אז מתישהו הקפה אמר 'חבר'ה, לא לחזור'. היו מריבות, היו עניינים. תמיד היה שם משהו מרתק".

בעצם הנוכחות שלה במקום כבר הפכה להיות עניין פוליטי קהילתי?

"כן. אני זוכר שמתישהו באותה תקופה כתבו על הסיפור הזה באחד המקומונים של תל אביב. שמו תמונה מזעזעת שלה, וכתבו 'פרסונה נון גראטה'. היא היתה מראה לכולם את הכתבה הזו ואומרת 'תראו, כתבו פרסונה'. היא תמיד היתה אומרת 'החיים נותנים לי בומבות, אני עושה מהן בונבוניירות'".

מה בעצם משך אותך בחבורה הזו? יש אנשים שהיו נרתעים מהם.

"אני אוהב אנשים לא שגרתיים, תמיד אהבתי. והיא עצמה אייקון, חכמה ואינטליגנטית".

עדנה מחודשת

בשנותיו הצעירות יותר, הפרלמנט של גולדשטיין, על נטיותיו המיניות, השפה הבוטה של חבריו והגישה הבלתי מתנצלת שלהם לתחום הזנות שבו פעלו, נחשב דחוי. אך בשנותיה האחרונות של גילה, שהלכה לעולמה ב־2017, מעמדה ותרומתה לתנועה הלהט"בית הישראלית זכו להכרה.

רק בשנה שעברה פתח השף אייל שני את "גילה וננסי", מסעדה תל־אביבית ששמה הוא מחווה לגולדשטיין ולחברתה ננסי שניידר. "היא בטח היתה מאוד שמחה על זה, בעיקר על זה שהמסעדה ממוקמת מעל מועדון ושהשם שלה בא לפני זה של ננסי", אומר נובלמן. "היא בטח היתה קצת יקרה עבורה, אבל גילה היתה נהנית שם ואוהבת את זה שיש שם דראגיסטיות".

אתה חושב שיש כיום הכרה בתרומה שלה לנושא ההתאמה המגדרית ותרבות הטרנסיות בארץ?

"כן. היא תמיד היתה מארחת אצלה בבית אנשים שנזרקו מהבתים שלהם. יש גם את 'פרויקט גילה להעצמה טרנסית', שמייעץ לאנשים בנושא הזה".

בסרט אתה לא מציג את הרגעים הקשים והפחות שמחים בחיי החבורה הזו, ובהחלט היו כאלה.

"זו יותר חגיגה של חיים, כיף והומור. זה באמת מה שרציתי שיהיה בסרט הזה. אני חוגג את מה שהיא נתנה לי, ומסתכל על עצמי ממרחק 15 שנה. זה הומאז' לה - לטמטום, לדמויות, לחברות".