הבמאי האיטלקי לוקה גוואדנינו ("קרא לי בשמך", "מתחרים") וכוכבת העל ג'וליה רוברטס משלבים כוחות כדי להגיש לנו את "האמת מאחורי הרדיפה" - מלודרמת מתח פרובוקטיבית שעוסקת בנושאים רגישים ועכשוויים כמו תרבות הביטול, תנועת מי טו, פוליטיקת הזהויות ועוד. למרות הפוטנציאל הרב, התוצאה מפתיעה בחולשתה ורחוקה מאוד מרמתו הרגילה של גוואדנינו (וצפיתי בסרט פעמיים, רק כדי להיות בטוח).
רוברטס מככבת בתור אלמה - פרופסורית נערצת לפילוסופיה באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית, שחייה נכנסים לסחרור לאחר שסטודנטית שלה (איו אדבירי) מאשימה פרופסור אחר (אנדרו גרפילד), שעמו אלמה מיודדת, בתקיפה מינית.
בדומה לצופים, גם אלמה אינה יודעת למי להאמין, והעניינים רק מוסיפים להסתבך כאשר אנו למדים שאלמה והפרופסור המואשם למעשה מתחרים ביניהם על אותה משרה נחשקת - כך שבהחלט ייתכן שתגובתה של אלמה לפרשה אינה כה תמימה כפי שנדמה בתחילה.
במקביל, הסרט גם מראה כיצד המהומה שהולכת ומתפתחת בקמפוס מערערת את אלמה מבחינה מקצועית, משפיעה עליה מבחינה בריאותית, ותורמת להצפתו ההדרגתית של סוד אפל ומטריד מעברה הרחוק. מה יקרה כאשר הסוד ייחשף ואלמה סוף סוף תידרש להתמודד עמו?
"האמת מאחורי הרדיפה" כולל המון בעיות, אך נדמה שהבעיה הגדולה מכולן היא התסריט המסורבל, המעורפל והמניפולטיבי שלו, עליו חתומה נורה גארט (שזהו תסריטה הראשון). מעבר לכך שהסיפור כולו נסמך על רצף של סיטואציות מופרכות ולא אמינות, שקורות אחת אחרי השנייה (מיד בפתיחת הסרט), הרי שגם ההתנהגות של שלוש הדמויות המרכזיות ותגובתן לאירועים הנ"ל אינה עקבית ואינה מסתדרת עם האופנים שבהם הן מעוצבות ומוצגות בפנינו.
הדבר מוביל להיווצרותם של מספר רגעים תמוהים ביותר, שמותחים את גבולות ההיגיון עד הקצה, והמצב חמור במיוחד במקרה של הסטודנטית המתלוננת. דמותה - שמתכבדת להיות לסבית, שחורה ופריווילגית - כתובה באופן מזלזל ולעגני שמגחיך אותה ואת בני דורה. לכל אורך הסרט היא אינה מצליחה לחבר שני משפטים מבלי לגמגם ומבלי להישמע כמו קריקטורה ווקיסטית צבועה ופתטית. התסריט של גארט אינו מספק לה אפילו רגע אחד של חסד, ומאוד ברור שמצפים מאיתנו לתעב אותה. אבל אל תדאגו, הדמויות האחרות לא פחות בלתי נסבלות.
גם תצוגות המשחק אינן מוצלחות, בלשון המעטה. גרפילד, אדבירי ומייקל סטולבג (שמגלם את בעלה הפסיכיאטר של אלמה) הולכים לאיבוד בהופעות מנייריסטיות וחלולות שלא ייזכרו כשיאי הקריירה שלהם. רוברטס אמנם מצליחה להימנע מכך, אבל למרות כוונותיה הטובות (ולמרות שהיא מופיעה בכמעט כל סצינה של הסרט), היא לא באמת מצליחה לשכנע בתור פרופסורית לפילוסופיה. היא גם מבוגרת מכדי שנאמין שהיא ואנדרו גרפילד (הצעיר ממנה בעשור וחצי) מתחרים על אותה משרה.
גוואדנינו, מצידו, מביים את הסרט כמו טרול אינטרנטי, ונראה שהדבר היחיד שמעניין אותו הוא לדאוג לכך שחוויית הצפייה בסרט תהיה כמה שפחות נעימה וסימפטית. הצילום עקום במתכוון, מה שמוסיף לבלבול ולחוסר האוריינטציה (יש גם הרבה קלוז-אפים על ידיים, כנראה מתוך תקווה שנחשוב בטעות שהדבר מעיד על עומק).
הפסקול צורם ופולשני, מה שתורם לתחושת הלחץ והחרדה. הטון אולי ביקורתי וארסי מאוד, אך קשה למצוא כאן כיסוי כלשהו ליומרה, וכל ניסיון לפצח את התעלומה הנדונה ו/או לחלץ אמירה צלולה וקוהרנטית מהיצירה נדון לכישלון.
מה "האמת מאחורי הרדיפה" רוצה מאיתנו בעצם? להגיד לנו שלכולם יש מניעים נסתרים להתנהגות שלהם? להזכיר לנו שאי אפשר לסמוך על אף אחד? להדגים לנו שאין אמת אחת? להראות לנו שדור ה-Z מעצבן? באמת שלא ברור, ולא פעם נראה שהסרט שואב הנאה מלהיות מבלבל במתכוון.
מצד אחד, כתוביות הפתיחה של הסרט עושות שימוש בפונט שמזוהה עם סרטיו של הבמאי המבוטל וודי אלן - מה שיוצר ציפייה מסוימת לאמירה כלשהי בנושא. מצד שני, הפרשה שמוצגת על המסך כל כך ספציפית וכל כך מופרכת במהותה שיהיה קצת טיפשי ולא אחראי לנסות ולהסיק ממנה מסקנות רחבות יותר. נראה שגם גוואדנינו מבין זאת. לראיה, הסצינה הזחוחה והמלאכותית שנבחרה לחתום את הסרט ממעיטה בערך ובחשיבות של כל מה שבא לפניה, ומאלצת את הצופים לראות את הפרשה כולה באור אחר.
במהלך הצפייה ב"האמת מאחורי הרדיפה" נזכרתי לא פעם בשני סרטים טובים בהרבה מהעת האחרונה שעסקו בנושאים דומים. "טאר", סרטו המבריק של טוד פילד עם קייט בלאנשט, הגיש סיפור סוחף ואינטליגנטי שהתפלש באקלים התרבותי הנוכחי בצורה אלגנטית ומעוררת מחשבה. "אנטומיה של נפילה", של ז'וסטין טרייה, לעומתו, הציג דינמיקה זוגית מורכבת ומרתקת, וביקש גם הוא לחקור את המניעים הנסתרים להתנהגותנו.
לא נעים לומר, אבל ההשוואה בין שני הסרטים הללו ל"האמת מאחורי הרדיפה" קצת גורמת לגוואדנינו להיראות כמו זקן שצועק על ענן. הוא אמנם משתמש בכל ה-buzz-words האפשריים. הוא אמנם עושה ניים דרופינג (פוקו! היידגר! אדורנו!) מכאן ועד להודעה חדשה. אבל אין לו שום דבר חדש או מעניין לתרום לשיחה. הסרט שיצא תחת ידיו הפעם אינו הרבה יותר מאשר פרובוקציה ריקה.
"האמת מאחורי הרדיפה", ארה"ב 2025
ציון: 2 כוכבים