סרט האימה "בלאק פון" היה הצלחה קופתית וביקורתית מפתיעה כאשר יצא לאקרנים ב-2021. כזכור, הסרט התרחש בסוף שנות השבעים, וסיפורו היה היה פשוט ואפקטיבי: ילד בן 13 בשם פין (Finn) נחטף ונכלא במרתף בידי פסיכופט רצחני בשם "The Grabber", ונמלט משם בזכות העזרה שקיבל מרוחות הרפאים של קורבונותיו הקודמים של החוטף.
בתוך כך, סופו של הסרט - שבמהלכו פין הורג את "The Grabber" - הותיר למפיקים בעיה רצינית בכל מה שנוגע ליצירת סרטי המשך. כי איך עושים סיקוול לסרט אימה מצליח שמסתיים במותו של הרע הראשי?
הפתרון שנמצא בסופו של דבר כדי לאפשר את קיומו של "בלאק פון 2", שיוצא לאקרנים כעת, אולי אינו מקורי במיוחד, אך ניתן לומר שהוא עובד לא רע ומשתלב בטבעיות עם האלמנטים העל-טבעיים שנכחו בסרט הקודם. "The Grabber" (איתן הוק) עדיין מת, אבל הוא ממשיך לרדוף את פין (מייסון טיימס) ואת אחותו הצעירה גוון (מדלן מקגרו) ממעבר לקבר באמצעות זכרונות וחזיונות.
פין מוכה הטראומה מנסה להשתיק את הקולות בראשו באמצעות סמים קלים וקטטות אלימות עם חבריו לספסל הלימודים. אך הוא עדיין שומע את צלצולו המטרטר של הטלפון השחור (שבאמצעותו שוחח עם רוחות הרפאים בסרט הראשון). גוון, מצדה, מתחילה לחלום חלומות מטרידים ומלאי רמזים שבהם מופיע טלפון שחור אחר.
חלומות אלה שולחים אותה ואת אחיה למחנה חורף לנוער נוצרי, בשיאה של סופת שלגים, כדי לחפש אחר שלושה נערים שנעלמו לפני שנים רבות. אמם המנוחה של פין וגוון, כך מסתבר, הייתה מדריכה במחנה הזה. מה הקשר בינה לבין "החוטף"? האם פין וגוון ימצאו את הנערים הנעדרים? והכי חשוב, האם יצליחו לגרש את "החוטף" מהחלומות ומהמחשבות שלהם אחת ולתמיד?
כאמור, זהו לא סרט מקורי במיוחד. המעבר לעולם החלומות מכניס את "בלאק פון 2" לטריטוריה של סרטי "סיוט ברחוב אלם", והופך את "The Grabber" לסוג של פרדי קרוגר. העובדה שמרבית הסרט מתרחש במחנה נוער מבודד עשויה לגרום לכם להיזכר בסרטי "יום שישי ה-13". סופת השלגים הלא נגמרת תקפיץ לראשכם את "הניצוץ". וגם רוחו של "החוש השישי" שורה על היצירה (בדיוק כפי ששרתה על הסרט הקודם).
עם זאת, למרות שכבר ראיתם את כל הדברים האלה בעבר, הבמאי סקוט דריקסון ושותפו היצירתי, רוברט סי. קרגיל (שחתומים על התסריט גם הפעם), כן מצליחים לתת לחומרים המוכרים מעט אישיות וייחוד.
סצינות החלום, שמצולמות בסופר 8 מגורען ונוסטלגי, הן ללא ספק גולת הכותרת היצירתית והסגנונית של הסרט, והן גם מספקות לו את רגעיו המצמררים ביותר. מייסון טיימס, שנראה כמו שילוב בין ג'וש הרטנט לג'סי אייזנברג, ממשיך להוכיח את כשרונו, על אף שהדרישות ממנו שונות מאוד בפעם הזו. גם הופעתו של השחקן המקסיקני דמיאן ביצ'יר בתפקיד משנה (שמתכתב עם התפקיד שעשה ב"שמונת השנואים" של טרנטינו) מותירה רושם חיובי.
מדלן מקגרו, לעומת זאת, טובה קצת פחות בתפקיד האחות הצעירה גוון. ההיסטריה הכמעט תמידית שאוחזת בדמותה הופכת לקומית מבלי להתכוון לכך בכמה וכמה הזדמנויות, ובכלל, יש ב"בלאק פון 2" מספר רגעים שגרמו לי לצחוק בקול רם, למרות שהם ממש לא אמורים להיות מצחיקים. צירופי מקרים. סיפור הרקע (המאוד לא מושקע, יש לומר) של "The Grabber". הדרך שבה הדמויות מסבירות אחת לשנייה (ולצופים) את מה שקורה. לא אשקר לכם. יש פה כמה שורות דיאלוג שאפילו דניאל דיי לואיס לא היה מצליח לומר בצורה משכנעת.
למרות שהוא מפציע על המסך לדקות ספורות בלבד, איתן הוק מחליק חזרה אל תוך המסכה הקריפית של החוטף בקלות ובהנאה, ואינו מתקשה לעשות את מה שמצופה ממנו לעשות. כך גם הסרט. התמהיל אולי מוכר ושחוק מרוב שימוש (וכך גם כל המסרים הנוצריים). אך הביצוע מיומן, מקצועי וחסכוני, ומעריצי הז'אנר בטח יעריכו את המחוות השטחיות לקלאסיקות שכולנו מכירים ואוהבים. אפשר לצפות. אבל לא חייבים.
"בלאק פון 2", ארה"ב 2025
ציון: 3 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו